מקווה מקווה תרדוף בויאטנם

פעם שמעתי את המונח GOOD ENOUGH MUM (אמא טובה דיה) שהגה הפסיכואנלטיקן דולנד ויניקוט, ומשום מה הוא נותר בזכרוני. אחרי שנה בשליחות בויאטנם, ואחרי מאמץ רב, אימצתי את המושג הזה לראשונה על חיי הדתיים פה וקראתי לו "דתי טוב דיו".

מכל המקומות בעולם החליטה המדינה לשלוח את הזוג הדתי היחיד לעיר ויאטנמית שאין בה אפילו בית כנסת בו יוכלו היהודים לריב בנחת. איו קהילה, אין אוכל כשר ואין... מקווה!

אז מה עושים במקום שבו אגמים ונהרות לרוב, אבל אף אחד לא מוכן להיכנס אליהם? מה עושים כשהחוף הקרוב נמצא במרחק ארבע שעות נסיעה, כולל הפלגה בסירת מונית? מה עושים? טסים.

במשך תקופה לא קצרה נדדתי משדה תעופה אחד למשנהו, והפכתי לחוקרת מקוואות במזרח הרחוק. אלא מה, הטיסה לא זולה, מנג'סת וממילא לא חובבת אוויר אנוכי. אחרי כמה חודשים התחוור מעל לכל ספק - חייבים פתרון קבוע.

גשם, רד כבר גשם

ובכן, לאחר משא ומתן חוצה אקינוסים, נפלה ההחלטה - קום יקום מקווה בין הבודהות והפגודות. לא היה פשוט להסביר למקומיים מה זה מקווה, ומן הסתם שעד היום הם עוד לא מבינים למה צריך ג'קוזי כזה קטן. כך או אחרת, תשעה ירחים לקח לו למקווה להיבנות, ולאחר צירי לחץ קשים ועזרה בוואקום - הוא עמד סוף-סוף על תילו.

גשמי המונסון ניתכו בעוז, המקווה התמלא עד גדותיו ואני חנכתי את המטר על מטר בקפיצות ראש למים קפואים. אבל אז התברר ששמחתינו היתה מוקדמת. המקווה - איך לומר - דולף. הג'קוזי המוזר הושבת, ואני חזרתי לטיסותיי עד שהסתיימה סדרת השיפוצים וה"בייבי" המחודש ניצב גאה.

סליחה, איפה המקווה? (ויאטנם, צילום: קובי טננבוים)

נו, הבכך יסתיימו תלאותינו? מקווה יש, אך גשם אין! עברה חלפה לה עונת המונסונים, גם עונת זרזיפי הסתו תמה לה, והנה תור החורף היבש. המקווה עומד לו דומם, בודד ומיובש.

חודש חלף. נו? לטוס שוב? לא בא בחשבון. די. יקר ולא סיפמטי. ואז - נדלקה הנורה. ישנה שמורת טבע במרחק של שעה וחצי נסיעה, עם בריכות טבעיות. בספונטניות של רגע, טלפון לבעל העסוק: "יאללה נוסעים!". שלוש שעות אחרי חצות היום, ארזנו מטלטלינו ונסענו. הבעל עסוק בטלפונים ואני מתעסקת עם האף הזב והחום שהחל לעלות במצחי.

אחרי שעת נסיעה, שאלתי: "נו, אנחנו קרובים?". ואז נשמעה זעקה: "שיט, שיט! נסענו לכיוון ההפוך. אני לא מאמין". לא מאמינים, אבל לא מוותרים. סיבוב פרסה ולאחר כשעה, כשהשמש כבר איננה והירח קורץ לנו בלגלוג בחלון - הגענו. נסענו במעבה הג'ונגל החשוך והקר, כשברקע קולות רחש חיות הלילה ופכפוך המים. כשהגענו לבריכה הטבעית, החנינו את האוטו במקום שומם, לקחנו מטלטלינו ואמרנו לרדת.

נער ליווי

אבל כמו בכל פעם שמחנים אוטו בויאטנם, לא משנה איפה, אפילו באמצע הג'ונגל, תמיד יצוץ מישהו משום מקום ויבקש להזיז אותו. והנה, גם פה לא היו יוצאים מן הכלל. משומקום צץ בחור חביב וביקש להזיז. ברגע שהבחין במגבת גם סימן ש"אסור לרדת לבריכה. אם רוצים - רק במפלים". הקור והחושך הוציאו כל חשק להתנסות המפוקפקת הזו, ובוודאי שליוויו הצמוד של ידידנו לא בדיוק התאים לשחייה לילית משותפת.

מה, נחזור הביתה עכשיו? עד שהגענו? רגע, הברקה! יש כאן מלונות עם בריכות מי תהום מינרלים ממעמקי האדמה בטמפרטורה של 37 מעלות. נו, מה רע? גם טבעי, גם מינרלי, גם מחומם.

למרות מחאותיו ההלכתיות של ה"אדמו"ר", קרי: " אולי זה מים שאובים? ואם כן זה כמו לשבת עם מים מינרלים באמבטיה!", הגענו לפקיד הקבלה. הוא כמובן הסתכל בתמיהה על הזוג המוזר שרוצה בשעה 19:00 "רק 10 דקות בבריכה", ו"הספא בכלל סגור".

אבל כמו בסיפורי חסידים, זימנו לי משמים אף נפוח, עיניים דומעות ופרצוץ מנוזל. ניסיתי תירוץ אחרון: "אני יודעת שהמים האלה טובים לבריאות, בבקשה, רק בשביל זה". ובמדינה כזאת - קצת כסף וחיוך מערבי - אפילו פיל ירקוד פולקה. והנה אנחנו צועדים לבריכה. אנחנו ו...המציל.

מבצע טבילה

בשלב הזה כבר לא ראיתי בעיניים. הראש התפוצץ מכאב, רציתי רק מיטה ותה חם, ומה עושים עם הק.ג.ב הזה עכשיו? אבל שוב זומנה לי מתנה משמים - בריכה שיש בה מעין מבנה פנימי עם קיר מוגבה - שם אפשר להסתתר. ובכן, בעוד אני מדדה לעבר המסתור, יצא האדמו"ר לפעולת הסחה. כך בעוד שהוא מראיין את התצפיתן בויאטנמית עילגת, אני נפרדתי במהירות

שיא מבגד הים, תוך צעקות וידוא "אתה בטוח שהוא לא רואה אותי? ומפה? גם לא?".

תרגילי האקרובטיקה עבדו, והמבצע צלח. חזרתי למדי אל"ף, ויצאתי בשחייה תמימה מהבריכה. עוד כמה דקות שחייה בשביל הרושם - ורצנו מהר החוצה. עייפים, מרוטים, ומותשים חזרנו סוף-סוף הביתה.

תגידו: "איך את מעיזה? בחיים אף רב לא היה מתיר. מי את שתקבעי לעצמך? איזו דתייה את?". ואני אשיב לכם: "אני? אני דתייה טובה דיה".