סקנד לייף: אהבה ברזולוציה גבוהה
עד כמה שהדעות לגבי המשחק הזה חלוקות, הופתעתי לגלות שהקבלה, המלווה את חיי באחרונה, דווקא מוצאת שהוא רלוונטי מאוד לדורנו. הכמיהה לעולם וירטואלי קסום בו נוכל לעצב את עצמנו כרצוננו, אומרים המקובלים, מושרשת עמוק בתוכנו
"מה קרה?" שאלה מירי, וכמוני ודאי ציפתה לשמוע סיפור נוסף של אכזבה מגבר סגור, גבר לא ברור, גבר בנסיגה. אבל הפעם הכאב של לירז היה כללי ואמיתי יותר.
"נמאס לי לחיות כמו דמות מקלישאה, של זאת שמשיגה את מי שהיא רוצה, רק שאף אחד לא מוכן להתחייב לה. ובטח ובטח לא לחתונה".
ישבנו בוהות בה, לא מוציאות מילה. האמת, בשלב כזה כבר אין הרבה מה להציע, היא לא מחפשת שום אפשרות להציל מערכת יחסים בקריסה, היא פשוט מחפשת דרך מילוט מהביצה.
"אפשר עוד הפוך?" ניצלה מירי את ההזדמנות והתנפלה על המלצרית בהתקף "צמא", למרות שהכוס שלה היתה עדיין מלאה למחצה. ואני הוספתי בנמה אמהית עד כמה שאני יכולה: "מאמי, תעשי מה שאת רוצה. אני סומכת עלייך. את חיה ששורדת, ובסוף עוד תיפגשי איתנו ביום שישי עם בייבי קטן בעגלה, אני חותמת".
...ופתאום היא נעלמה
פתאום נעלמה הבחורה. לא מתקשרת. לא עונה. בהתחלה חשבנו שהיא טסה לחו"ל בלי להודיע, נסעה לחפש לה איזה שוודי מעוצב שיוציא אותה מהמצב. אבל ככל שחלפו הימים, נעשינו מודאגות שאולי משהו קרה.
יום אחד אני קולטת בזווית העין את השותף שלה יוצא מפיצוציה, וכמו חוקרת משטרה מיומנת אני דוהרת על מרחבי מעבר החצייה ותופסת אותו בפינה: "איפה היא?" אני שואלת מתנשפת.
"מי?"
"השותפה שלך! מי?! כבר שבועיים שהיא לא עונה".
"אה.. לירז.." הוא חייך חיוך זדוני, "היא התמכרה".
"התמכרה?"
"סקנד לייף היא החליטה לבנות לעצמה".
בסוף הבנתי שזה משחק מחשב מהפכני שמיליונים בעולם מחוברים אליו, ושם יש עולם נוסף. אתה קונה לעצמך דמות וחי חיים ממשיים, אבל וירטואליים, וככה מעביר את הימים. ברור שדרשתי ממנו להתלוות אליו הביתה מיד. אחרי הכל, יש בידו מפתח לכלוב הזהב בו היתה שבויה חברתי המכורה.
"לירזי מה קורה?"
היא ישבה מול המחשב בפיג'מה דהויה, סיגריה בצבצה מזווית פיה. העשן הסמיך שמילא את חלל החדר נראה כמו הקשר היחיד בין המציאות האמיתית לבין זו הבדויה, שאליה צללה חברתי.
"בואי תראי", הזמינה אותי בחוסר רצון מופגן, "אני בסטודיו 54... בלי לחזור לשנות ה-70' ואפילו בלי לטוס למנהטן".
"מה זאת אומרת?" לא ידעתי אם זה מגניב או מעליב, המצב שבו היתה שרויה.
"לא צריכה להוציא כסף על מנגו, זארה וכל מיני בררה, לא משקיעה שעות מול המראה, לחיצת כפתור אחת, רואה?" היא דיברה אלי מבלי להסיט לרגע את מבטה המהופנט לדמותה המפזזת על רחבת הריקודים, מפלרטטת עם העוברים ושבים.
"זאת את?" הצבעתי על חתיכה בלונדינית עתירת דדיים, לבושה במיטב האופנה העילית.
"ווי, סה מואה", ענתה בצרפתית והוסיפה בגאווה "לילי פרנקפורט האחת והיחידה".
יצאתי ממנה בתחושה מעורבת. אולי היא לא תפגוש שם את אנדי וורהול וחבר מרעיו, אבל לפחות היא מתחברת לזמן מה למקום אחר, רחוק מכל מה שכואב לה ובוער. ולמיטב הבנתי, שם בעולם הווירטואלי יש מקום לטעויות, ובטח שגם הכל יכול לקרות.
מצד שני, לילי פרנקפורט? מה נסגר איתה? רק לפני שבועיים היא הייתה קופירייטרית סופר יצירתית, אוהבת חיים מושבעת ופועלת ללא היסוסים. ועכשיו היא נהפכת לצל של עצמה.
החיים הם במקום אחר
טוב, מאחר שאיתה אי אפשר היה לפתח שיחה, אלא אם כן היית דמות וירטואלית בלפטופ שלה, ביררתי אצל מכרים מעולם ההייטק קצת יותר על התחביב החייזרי שחטף את חברתי. להפתעתי הרבה גיליתי את ההיקף העצום של התופעה, שמעידה בטוח שמשהו דפוק אצלנו בחברה. אחרת מי יכול להסביר מה פתאום מיליוני אנשים בעולם מחפשים לעצמם חיים שְנִיים (=second life) שבהם יוכלו לעצב דמותם כיד הדמיון הטובה, להכיר אנשים (וירטואליים) ביד רחבה, לקנות, למכור, או סתם לנסוע לחופשה?
על כל פנים, יכולתי להבין שלירזי נמצאת במצוקה, היא כבר בת 31, והדבר היחיד העמיד בחייה הוא החלב בארון (וגם זה רק במקרה שהוא לא בגרעון).
צלצלתי למירי כמו אזעקת מלחמה: "את לא מבינה, הבחורה התנתקה!"
"שטויות, את יודעת איך זה אצלה, היא מתלהבת, וזה יעבור לה", ענתה באדישות מרגיזה.
"מאמי, היא מתפוררת שם... איך שהיא תיראה תוך חצי שנה, לא נראה לי שמישהו בעולם יסכים לצאת איתה!"
"אז מה? אז היא תמצא לעצמה אולי איזו אהבה וירטואלית, אולי אפילו חתונה".
"וזה נראה לך נורמלי?" שאלתי.
"לא יודעת אם נורמלי. זה המצב. מה תעשי?"
נכון, בימינו אף אחד כבר לא מסכים לחיות בבית סוהר בו מישהו אחר מכתיב את החוקים. אם פעם עוד היו פשרות ושידוכים, היום אנחנו צועקים: לא עוד! אנחנו רוצים אהבה בלי תנאים! אבל כשאנחנו לא מוצאים את הדרך למלא את משאלות ליבנו, אנחנו בורחים, בורחים לעולם שבו נוכל להכתיב בעצמנו את החוקים.
ברור שהיא התאהבה
ואז היא מגיחה ביום שישי, אותו מקום אותה שעה. "מצאתי אהבה!" היא מנפנפת בטבעת חדשה.
"אמיתית או וירטואלית?" אני שואלת.
"מה זה חשוב?" היא עושה לי פרצוף מאשים כאילו הייתי עוכרת שמחות מושבעת, "עוד לא נפגשנו, אבל הוא שלח לי טבעת. היום הפגישה הראשונה".
"איזה מדהים!" מירי ממששת את האוצר ומשחררת הסמקה.
"בנות יקירות, הוא צריך לאסוף אותי מכאן, אז באתי להיפרד מכן כרווקה. סתאאאם... אבל יש לי תחושה חזקה שזה זה". ואחרי שתיקה הוסיפה: "אני לא יודעת איך הוא בחיים, אבל בווירטואלי הוא ג'נטלמן, איש שיחה, וחתיך של הלייף!"
"של הסקנד לייף", תיקנתי אותה.
בסוף אכן הגיעה מרצדס ארוכה, עם חלונות שחורים, ולירזי שלנו קפצה לתוכה.
"גם עשיר", הוספתי בהתפעלות מהולה בקנאה. אבל כעבור עשר דקות היא מגיחה מפינת הרחוב, בהליכה מהירה ופרצוף מזועזע, נעצרת לידנו ופולטת בצעקה: "החתיך שלי הוא בכלל בחורה!"
אבל אל דאגה, לירזי היא שורדת מטבעה, ותוך שבוע בערך היא מצאה את עצמה מנהלת רומן רומנטי לוהט במחוז וירטואלי אחר: באתר היכרויות ברשת. לפחות היא חוזרת למציאות, ומי יודע, אולי עוד מעט זה גם יניב פירות ותהיה לה מערכת יחסים אמיתית עם אנשים נושמים וחיים.
עד כמה שהדעות לגבי "סקנד לייף" חלוקות, הופתעתי לגלות שהקבלה, שמלווה באחרונה את חיי, דווקא מוצאת שהמשחק הזה רלוונטי מאוד לדור שלנו. הכמיהה לעולם וירטואלי קסום בו נוכל לעצב את עצמנו כמו שתמיד רצינו, אומרים המקובלים, מושרשת עמוק בתוכנו.
בקרב יותר ויותר אנשים בימינו מתפשטת תחושה של מיאוס מסוים מהחיים החומריים הריקנים מתוכן ומתעוררת שאיפה שאיפה חדשה להכיר מציאות אחרת, שלמה וחופשית. המשיכה הזאת מצביעה על הבשלות שלנו להעביר הילוך לשלב הבא בהתפתחותנו: לגלות את העולם הרוחני, שנמצא ממש לידינו, מאחורי הקלעים של התמונה הנגלית לעינינו.
כל מה שצריך לעשות הוא ללמוד איך להיות רגישים יותר לכוחות העדינים שפועלים במציאות שלנו. לא סתם הופכת המציאות הווירטואלית לכל כך פופולרית בימינו. היא מגלה את המוכנות שלנו למשהו אחר, לקשר פנימי יותר בין בני האדם. מכינה אותנו לניתוק מהחומר, מהזהות הגשמית החיצונית שחוצצת בינינו, וממגבלות של זמן ומקום.
ההבדל הוא, שבשונה מהעולם הווירטואלי, גילוי העולם הרוחני אינו בריחה, אלא חוויה מוחשית וחזקה. המקובלים מבטיחים אהבה בלי תנאים ועושר של צבעים בוהקים ברזולוציה גבוהה.
וככה, בלילה במיטה, מכורבלת עם אהובי בעין חצי עצומה, אני חושבת על לירזי, עלי ועל אנשים שונים שעברו בחיי. כולנו מהווים חוליות באותה השרשרת, של דור מפותח, מוכשר ומבולבל. ובחסות אותה חשיכה התפשטה בי התרגשות מתוקה, הכאוס והחורבה התערבבו להם עם ניצוץ של תקווה, שהנה לנגד עיניי ממש, נסללת הדרך שלנו למציאות חדשה.
- שלי פרץ היא שחקנית, סופרת וכתבת קבלה לעם.
היא בת 29, נשואה, בדרך להיות אמא.
לפנייה לכתב/ת 
