משה, דוד ותו התקן החברתי

פרשות השבוע הקרובות הן פרשותיו של משה, הנער הבוכה בתיבה שצומח לנגד עינינו למנהיג הגדול של העם היהודי. התורה, כדרכה, אינה מאפיינת את משה בהגדרות, אלא בשלושה סיפורים תמציתיים: הצלת האיש העברי מיד המכה המצרי; אזהרת הרשע "למה תכה רעך?"; הצלת בנות יתרו מרועי מדין. עם זאת, אף אחת מן הפעולות האלו אינה מובילה להתגלות האל בפניו. ההתגלות, הבחירה והייעוד, מופיעים דווקא מתוך עבודתו כרועה: במהלך שיטוטיו במדבר אחר הצאן נתקל משה בסנה הבוער, והשאר היסטוריה.

חז"ל, כדרכם, מבקשים להבין מדוע דווקא רעיית הצאן קרבה את משה להתגלות האלוהית: האם עסק משה בשיטוטיו במדיטציה? האם התעלה לספירות רוחניות שרק דממת המדבר מאפשרת אותן? או, שמא, עסק, כיעקב אבינו, בפיתוח כלכלי מואץ ובהשבחת גזעי כבשים? התשובה של חז"ל – מוכרת אמנם מ"כה עשו חכמינו", אך עדיין מפתיעה – היא המעשה אודות הגדי שברח מן העדר:

"אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות (=מחסה משמש?). כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם – חייך, אתה תרעה את צאני." (שמות רבה ב:ב, מהדורת שנאן).

לא עיסוקיו הרוחניים של משה, ואף לא יכולותיו הכלכליות הם שהופכים אותו למנהיג; דאגתו לחלש, לאחרון צאנו, היא שמשכנעת את האל שזה האיש המתאים לרעות את עם ישראל. סיפור הגדי הוא, כמובן, השלמה ותמצית סמלית של סיפורי ההצלה הקודמים של משה: כמו במאבקו באנשים המכים וברועי מדין, נחלץ כאן משה להגנת החלש ומוכן לשלם על כך את המחיר.

בדומה למשה, אבי ההנהגה, כך גם דוד, אבי המלוכה, מתואר באותו מדרש כמי שהוכשר לשלטון דווקא ברעיית הצאן:

"(דוד) היה מונע (מן הכבשים) הגדולים (לצאת ראשונים למרעה) והיה מוציא הקטנים תחילה לרעות כדי שירעו הקטנים הרכה (=את העשב הרך). ואחר כך היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית. ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב השדה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי".

שלא כמו משה, דוד אינו נדרש לחלץ את ישראל מהשבי, אלא להנהיג עם שיושב על אדמתו. כאן הוא עשוי להיתקל באליטות המבקשות להשתלט על המשאבים הציבוריים מתוקף זכויות היתר שלהן או ריבוי הממון. כשרון ההנהגה שלו נחשף ביכולת שלו לתת לכל אחד את הראוי לו, תוך גילוי אפליה מתקנת כלפי חלשי החברה – צעירים בראש, זקנים אחר-כך ורק בסוף אלו שכוחם במותניהם.

על סמך מה תיארו חז"ל את דוד כמי שקובע סדר עדיפויות חברתי חדש? נראה שהם מתבססים על סיפור משיחתו למלך. כאשר מגיע שמואל לבית לחם הוא יודע שאחד מבני ישי נועד למלוכה, אך אינו יודע מי מהם. גם הוא וגם ישי סבורים שהתפקיד נועד לבכיר שבהם, אליאב. האל, לעומת זאת, חושב אחרת: "ויאמר ה' אל שמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבוה-קומתו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז:ז). אחרי אליאב עוברים שאר הבנים לפני שמואל וכולם נפסלים. רק בסוף נזכר האב להזעיק את בנו הצעיר, רועה הצאן, שאיש לא חשב לקרוא לו להשתתף בסעודה החגיגית. ודווקא הוא מתגלה כבן המועדף על האלוהים.

נראה, אפוא, שעצם הופעתו של דוד על בימת ההיסטוריה מאופיינת בהפרה של ההיררכיות החברתיות המקובלות, בהעדפת החלש המוכשר על פני הבכיר הנוצץ. במבט לאחור, דוד ממשיך בכך את שרשרת הדורות: יצחק, יעקב, יהודה ומשה, נבחרו להוביל את אחיהם ואיש מהם לא היה בכור.

את לקחם של הסיפורים האלו ניתן לתמצת בכמה אופנים. הנה כמה מהם: במשפט אחד (של חז"ל): "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". ובמשפט אחר (של סנט-אכזופרי): "היזהרו מעצי באובב!". ובשלושה משפטים (שלי): היזהרו בסטודנטים משכבות "חלשות" שמהם יצא זוכה פרס נובל הבא (אם רק נעניק לו את התנאים לכך); היזהרו ממנהיגים המעדיפים את בעלי ההון על פני הדאגה לנזקק; היזהרו מסולמות חברתיים המציבים בראשם את יפי המראה (או הקרחת) ולא את הכישרון.