סכנה! ספר מעולה

הספר "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" הוא יצירת מופת ניסיונית, שירה צרופה, פנינה מלוטשת ומבריקה, ויחד עם זאת לחלוטין לא מומלץ לקריאה. הוצאת הספרים הייתה צריכה להוסיף התראה בולטת על עטיפת הספר, בנוסח קופסאות הסיגריות – אזהרה, ספר מעולה זה מסוכן לבריאות הנפשית שלך! כמו לעצום את העיניים ולשלוח יד מהוססת לעבר נחיל נמלים ארסיות, לקרוא את הספר "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" זה הרבה יותר מלהציץ ולהיפגע מצרות של אחרים, זה לגעת במוות, ממש. זה לקחת חלק במסע מטה אל השאול, אל פרטיו המבחילים של הריקבון האנושי ושל חוסר האונים המוחלט אל מול הרוע חסר הפנים והשם.

באסופת הסיפורים הקצרים של וולפגנג בורכרט יש עוצמות כל כך מבהילות ומתומצתות של ייאוש וחסד, אימה וחמלה, עד כדי רתיעה פיזית לא רצונית וחוסר שיתוף פעולה אינסטינקטיבי לגעת בספר עצמו, כאילו היה נגוע בצרעת מקוללת. גם כשהספר סגור ולא מאיים לכאורה בצד המיטה, כמו פצצה שחדרה לחדר השינה ולא התפוצצה, מתרחקים ממנו כמו מלהב הגרדום. המילים נופלות כמו מטר אבנים קטלני, המשפטים הדחוסים מרחפים כעננים קודרים ורעילים, ובין השורות והמילים אין חלל לבן ריק, יש מחנק ורעש וסבל איום. החושך ירד. אם יש במושג הערטילאי - נשמה - איזשהו תוכן או משמעות לגבי הרוח האנושית, אז בספר "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" מישהו כלא אותה בצינוק וזרק את המפתחות לים. קולו של בורכרט הוא הצליל החרישי של הנשמה הרמוסה, שלא הרימה ידיים - מהתהום היא משמיעה קול חלוש, עדיין יש בה ניצוצות אקראיים של חיות, ובסופו של דבר, מוכה וחבולה בתוך העלטה השחורה משחור היא נותרת כעוגן השפוי והראוי היחיד בעולם שאיבד את דעתו לגמרי.

להיות בן אדם בתקופת מלחמת העולם השנייה (אפילו אם היית חייל בשירות הוורמאכט הנאצי כמו בורכרט הצעיר והרגיש) היה להיות שווה פחות מקליפת השום.

וזה מפחיד. כל כך מפחיד לחטט בעצבים החשופים, ברגעים שלאחר הנואשות, באימה עצמה, שבא למות. זה מטריד עד כדי כך שחווית הקריאה בספר היא הרבה יותר קשה מצפייה בדימויים של אותה תקופה אפלה. ולא בגלל שהמבט שלנו הפנים את מראות הזוועות והררי הגופות האכולות בשחור-לבן, ולא בגלל הזמן שאולי הקהה את החושים, אלא משום הריק הגדול שעוטף את הסיפורים הקצרים, הבלתי ניתן לתיאור שמשייט סביב כמו רוח רפאים ושהופך - לא לדימוי או נרטיב - אלא לתחושה עמוקה וחלולה של אבדון ושפלות אינסופית שמתפשטת בגוף כולו.

גם השפה המתעתעת של בורכרט שוברת את השיניים ופוצעת את הלשון. עם הקצב העצור והכאוטי, החיפזון לצד הדחף הפואטי, המילים שלו מחוללות זרם יציב של אי נחת וחלחלה, אך בה בעת, כמו אדם טובע שהשלים עם גורלו, גם גלים של סקרנות ומשיכה להמשיך הלאה.

בורכרט, שהיה די צעיר בזמן כתיבת הספר (העלם האומלל הלך לעולמו בגיל 26) הצליח (אם אפשר לקרוא לזה הצלחה: הוא גויס בגיל 20 לצבא הגרמני, לקה במחלת כבד קשה, ובגלל דעות אנטי לאומניות נידון למוות. ישב שישה חודשים במאסר והוחזר לחזית. ושוב פעם נשלח לתשעה חודשי מאסר בברלין. הוחזר לחזית, נפל בשבי ושוחרר רק בכדי לבלות את שארית זמנו מרותק למיטה. את כל כתביו חיבר בייסורים גופניים קשים במשך שנתיים, ובסוף גם נפטר בבית החולים) לכתוב את זה שאינו בר כתיבה – מה שהופך את ספרו לחוויה שאיננה ברת-קריאה. סיפור קצר אחד של וולפגנג - חמישה, שישה דפים קטנים המתארים אירוע שולי, נדמים כניסיון ומהלך של חיים שלמים. ואמנם אפשר לסיים לקרוא סיפור קצר של וולפגנג ברבע שעה - עשרים דקות, אבל קשה שלא להרגיש כאילו עברה יממה שלמה.

בסופו של דבר, ההצלחה והכישלון של הספר "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" היא בזה שהוא בן חורג לכל ז'אנר ספרותי ידוע ולכל אמירה פסקנית כזאת או אחרת (הערת שוליים לכותב גב העטיפה: המינגווי? מופסאן? ממש לא) ולמרות ההתמקדות האובססיבית עד כדי בחילה בפרטים מסוימים, הספר גם חורג מגבולות הזמן והמקום. הכלא, הוא כל כלא, החייל הוא עוד חייל אלמוני בטור הארוך, והמלחמה? תמיד מטופשת. התכונות הללו מרכיבות לספר קלסתרון אוניברסאלי, ובשילוב ההומניזם הרגיש של וולפגנג (שלמד משחק בכלל) והדעות האנטי-ממלכתיות-מלחמתיות שלו, מתרככת ומתפוגגת לה הידיעה הלא פשוטה שהסופר המוכשר והמיוסר הזה היה אזרח גרמני ששיתף פעולה (גם אם באופן פאסיבי וגם אם לפרק זמן קצר) עם מכונת ההרג הנאצית. מתישהו, איפשהו, בין צינוק אחד לשני, האיש החזיק רובה וירה ממנו לעבר האויב. מה זה אומר? אלוהים יודע.