ג'ורג' בוש מדבר

בוש מיישיר מבט. הוא מחפש את עיני בן-שיחו, וננעל עליהן. שלשום בבוקר הוא הקביל את פנינו ליד הדלת המובילה מהמסדרון של האגף המערבי של הבית הלבן אל החדר הסגלגל. הוא לחץ את ידינו והציב אותנו לצילום המקובל: כל אחד לחוד, איתו, בחיוך של בר-מצווה, על רקע הנוף החורפי, העירום, של גן הוורדים.

עיניו התמקדו במגפיו של שליח "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר. "גם אני במגפיים", אמר הנשיא, והפשיל את קצה מכנסי-הצמר האפורות שלו. נחשפו מגפי-בוקרים: שחורים, עם דורבנות בקצה. שיפר הפשיל את שלו: חומים, זקוקים לצחצוח. הנשיא הביע את הערכתו. ואז פתחנו בשאלות, והוא הישיר מבט. 

(צילום: אריק דרייפר)

זה היה ראיון ראשון שמעניק נשיא ארצות-הברית לגוף תקשורתי כלשהו בשנה האחרונה לכהונתו. מטבע הדברים, הוא חרג ממסגרת החדשות של היום ומחר. הייתה בו התחלה של חשבון-נפש. בדרכו הישירה, הבלתי-אמצעית, הוא דיבר על עצמו ועל נשיאותו. הוא דיבר ללא כאב, מתוך השלמה גמורה עם כללי-המשחק.

אדוני הנשיא, שאלנו, איך היית רוצה, להיזכר בהסטוריה העולמית? "קודם כל," אמר בוש, "אני אמות לפני שתיכתב ההיסטוריה האמיתית של ממשל בוש. אני מקווה שכאשר אנשים יתבוננו לאחור אל הממשל שלי, הם יאמרו שהנשיא בוש והממשל שלו עבדו בחריצות כדי להגן על העם האמריקני מרע; שהנשיא בוש זיהה את האיומים של המאה ה-21; שכאשר הוא נדרש לנהוג בתקיפות הוא פעל בחוזקה, וכאשר הוא נדרש להציג חזון הוא הבין את הכוח של החירות לחולל שינוי".

בהמשך הראיון הנדיר מבהיר בוש: "לא אתן ידי להקמת מדינת טרור בגבולה של ישראל", מדבר על המדינה הפלסטינית, האפשרות שישראל תתקוף את איראן, על יחסיו עם אהוד אולמרט ועל געגועיו לאריאל שרון.

הראיון המלא - בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"