ואם הייתי גרמני בשואה?

השאלה הבאה מענה אותי מאז ילדותי: נניח והייתי צעיר גרמני, לא-יהודי, בשנות מלחמת העולם השנייה האם הייתי הופך לנאצי (חלילה)? (זוכרים את גינתר גראס?). אולי הגזמתי, אבל לו הייתי רואה את אותם יהודים נכבדים מתבקשים לקרצף את רחובות וינה במו ידיהם, ואני הייתי אחד מאותם מאות צופים שנדחקו וחזו בהתעללות. הייתי שותק? הייתי מוחה ומסכן את חיי? או שהייתי מעווה את פני בזעזוע וחומק לביתי?

השאלה התעוררה אצלי כשראיתי את הסרט 'הנחשול' המנסה להמחיש את העדריות האנושית, דרך סיפור על מורה המשליט סדר בכיתה מופרעת באמצעים פאשיסטיים, והכיתה (למרבית הפלא) נענית לו, והופכת לקבוצה פשיסטית מאורגנת, המסוגלת לבצע כל עוולה תוך המרת המצפון האישי במצפון הבלתי נראה של החברה כולה.

אחר כך קראתי את 'מנוס מחופש' של אריך פרום המזהה במין האנושי את הצורך בהטלת חופש הבחירה האישי על הקולקטיב , על השליט החזק. ונזכרתי בסקרים המלמדים על כך שהישראלי מעוניין בשליט חזק (להבדיל)..

ומי מאיתנו לא נתקל בחבורת תלמידים המתעללת בחלש, ואין פוצה פה ומצפצף.

זהו לדעתו של הרמב"ן (רבי משה בן נחמן מגדולי פרשני התורה המאה ה- 12-13 ספרד) אתגרם הגדול של אזרחי מצרים. שהרי, שואל הרמב"ן, אלוקים מודיע לאברהם אבינו שבניו ירדו בעתיד למצרים. והמצרים יעבידו אותם ויענו אותם ארבע מאות שנים. ואכן הגזירה האלוקית מתממשת בכך שיוסף יורד למצרים ונעשה, לאחר תלאות ממושכות, למשנה למלך מצרים, ואחר כך יעקב ובניו יורדים ומשתקעים במצרים. כל מסתיים לו ספר בראשית. וספר שמות, מתחיל בתיאור מימוש הגזירה האלוקית. פרעה החדש מענה ומשעבד את העבריים בשיעבודים איומים ונוראיים. מצרים לא הייתה מדינה דמוקראטית. היא הייתה ממלכה קשוחה.

והנה בפרשתינו, פרשת 'וארא' מתחיל סיפור הגאולה. הגאולה כרוכה במכות איומות ונוראות למצרים הגורמות להם לסבל רב, נזקים כלכליים כבירים, ואף למוות. מכת הדם, הצפרדע, הערוב והארבה. אך במה אשמים המצרים? הרי נגזר עליהם על ידי האלוקים בכבודו ובעצמו לשעבד את העבריים? האם יכולים הם להתקומם כנגד הגזירה האלוקית. ואני במוחי הקודח, שואל מייד את השאלה על גרמניה הנאצית. האם הם כולם אשמים שם. דניאל גולדהגן, בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר" קובע כי חלקים גדולים ביותר של האומה הגרמנית השתתפו באופן כזה או אחר ברצח היהודים. האם היה להם חופש בחירה? האם הגזירה האלוקית הנוראה על היהודים, לא פוטרת את אותם מיליוני גרמנים מאשמה?

עונה הרמב"ן, הגזירה אמנם הייתה על מצרים כקולקטיב. אך היא לא היה על כל אחד ואחד. במילים אחרות - כל מצרי בודד יכול היה לחמוק מהכורח הקולקטיבי, אך האומה כולה לא יכולה הייתה לחמוק ממנו. דהיינו: לאדם הבודד יש את הכוחות לנתק את עצמו מהגזירה האלוקית הקולקטיבית. הכורח האלוקי עצמו מיתרגם לכורח פסיכולוגי – התנהגותי כזה הבא לידי ביטוי ב'נחשול'. יש לנו את הכוח. זה קשה, זה מסובך, זה מאיים, אבל כוח הרצון הפוטנציאלי ישנו אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

האיום הגדול על כוח הרצון העצמי שלנו, הוא הפחד. לא הפחד הפיזי (אם כי גם הוא עשוי להיות משמעותי) אלא הפחד מהניכור , מאי ההשתייכות, מהבדידות. אנו רואים את עצמנו כל הזמן בעיניים של הזולת הבלתי נראה. הזולת הזה מכתיב את התנהגותינו מהבוקר עד הערב. החל מהדברים הקטנים: כיצד אנו מתלבשים, היכן אנו גרים, איזה רמת אירועים חברתיים נערוך (ונכניס את עצמנו לחובות כבדים), כיצד אנו חושבים והרשימה איננה נגמרת. אנו חיים ככבשים בעדר.

הרמב"ן מלמד אותנו להיות מודעים ללחץ הנפשי המופעל עלינו, ולמחירו של הלחץ כשהוא מוביל אותנו לביצוע של מעשים בלתי מוסריים. כשאני נתקל אצל ילדי ב'שתיקת הכבשים' כלפי פגיעה בחבר, או כל דבר אחר. אני ישר קושר זאת לשתיקת הכבשים של המבוגרים ההולכים 'כצאן לטבוח' (לא אין זאת טעות כתיב).