ביקור נשיאותי מפוספס

הנשיא בוש מגיע כדי לקדם את המו"מ בין ישראל לבין הפלסטינים, כאשר הכלכלה האמריקאית מקרטעת, בחירות 2008 בפתח, המפלגה הרפובליקנית במשבר והזירה הבינלאומית רותחת. ביקור בוש אינו מתמקד בשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל מול איומים משותפים של איראן, הטרור המוסלמי, טילים בליסטים והשפעה שלילית גוברת של רוסיה על האזור. הביקור מבוסס על סידרת הנחות מוטעות מבית היוצר של מחלקת המדינה, ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי המאויישת על ידי אנשי קונדוליזה רייס.

ההנחה הראשונה היא שהעניין הפלסטיני הוא, לכאורה, ליבת הסכסוך הערבי-ישראלי, ולכן יש לעודד את מעורבות הנשיא בקידום פתרונו. אבל העובדות מלמדות שמדינות ערב לא פתחו באף מלחמה עקב או למען העניין הפלסטיני. אפילו במלחמת 1948/9 נלחמו הערבים למען האינטרסים שלהם, על חשבון העניין הפלסטיני, ובסיום המלחמה השליטו משטר דיכוי בעזה וביו"ש.

לכן מלחמות ישראל-אש"ף (לבנון של 1982 והאינתיפאדה הראשונה) וישראל-רש"פ (מאז אוסלו) לא הפכו למלחמות ערב-ישראל. הערבים שופכים הרבה מלל, אך לא את דמם למען הפלסטינים.

הנחה שגויה נוספת היא כי הסכסוך הערבי-ישראלי הוא כביכול הסכסוך המזרח תיכוני, ומעורבות הנשיא חיונית להרגעת האזור. אבל המציאות מבהירה שהעניין הפלסטיני והסכסוך הערבי-ישראלי אינם רלווטיים לעשרות העימותים הבין-ערביים, שחלקם גועש מאז המאה השביעית למגלומניה של סדאם ואחמדיניג'אד, להסלמת מרוץ החימוש ולאיומים מבית לכל משטר ערבי.

מיליון נטבחו במלחמת עיראק-איראן, שני מיליון נהרגו ושלושה מיליון הפכו לפליטים במלחמות האזרחים בסודן. 200 אלף חוסלו במלחמות אזרחים בלבנון, 140 אלף נהרגו בעקבות פלישת עיראק לכווית, למעלה מ-100 אלף נהרגו במלחמות תימן ועוד. אך הסכסוך הערבי-ישראלי מוצג כ"הסכסוך המזרח תיכוני".

בנוסף, יש המניחים כי קידום העניין הפלסטיני יסייע בגיבוש קואליציה פרו-אמריקנית מול משטרים אנטי-אמריקנים. אבל מנהיגי ערב רואים בעניין הפלסטיני מכשיר טקטי לקידום ענייניהם ולהקזת דמה של ישראל, ולא יעד אסטרטגי. לכן, הם לא מממשים התחייבויות כספיות לרשות הפלסטינית, ומגבילים את צעדי הפלסטינים השוהים בתחום מדינותיהם. הם מדברים בזכות המדינה הפלסטינית, אך פועלים נגד העצמאות הפלסטינית.

התמקדות הממשל האמריקני בעניין הפלסטיני, למרות נחיתותו בעיני הערבים, מכרסמת בתדמית האסטרטגית של ארה"ב ומשחקת לידי הקיצונים.

גם ההנחה כי אי-פתרון העניין הפלסטיני מלבה לכאורה טרור מוסלמי אנטי-אמריקני, אינה נכונה.  פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בביירות ב-1983, פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998, הפגיעה במשחתת האמריקאית בעדן ב-2000, ההכנות ל-9/11 ופיגועים נוספים שביצעו בשם האיסלאם, התרחשו כשארה"ב לחצה על ישראל ותמכה בפלסטינים.

טרור מוסלמי בן 1,400 שנים לא מעוצב על ידי העניין הפלסטיני בן 100 השנים. טעות להניח שמעורבות ארה"ב למען העניין הפלסטיני תסיר מעליה איום טרור של השואפים לעקור את נוכחותה מרחבי המזרח התיכון מסיבות רעיוניות, דתיות, ביטחוניות, כלכליות ומדיניות.

יש המניחים גם כי מעורבות נשיא אמריקאי חיונית לקידום תהליך השלום. אבל בגין יזם את הפנייה לסאדאת, למרות התנגדות הנשיא קרטר למו"מ ישיר ושאיפתו לכנס ועידה בינלאומית. בחירת סאדאת בשלום עם ישראל איפשרה חתימה על ההסכם, למרות להיטותו של קרטר, שאיימה לפוצץ את המו"מ.

רבין וחוסיין יזמו הסכם שלום בו תפקידו של קלינטון היה שולי. על המגבלות ביכולת ארה"ב לכפות שלום על מנהיגי ערב, אפשר ללמוד ממאמציה להביא לשלום בעיראק. התנאי לשלום הוא שיפור מהפכני בהתייחסות הערבית למהות השלום ולמדינה היהודית, ולא מעורבות נשיאותית. מעורבות ארה"ב מתמקדת בלחץ על ישראל, המקצין את הערבים, מלבה טרור, מרחיק את השלום ופוגע ביחסי ישראל-ארה"ב.

טעות אחרת מצויה בהנחה שמעורבות נשיא ארה"ב בתהליך השלום תורמת למעמדו בעיני הבוחר האמריקני. אבל קרטר כיכב בהסכם השלום ב-1979 והובס בבחירות 1980. קלינטון זרח בטקס השלום באוקטובר 1994 וספג מפלה חסרת-תקדים בבחירות נובמבר 1994. בוש האב זינק ל- 90% פופולריות בעקבות הניצחון על עיראק ב-1991 ונחל מפלה בבחירות 1992.

לציבור האמריקני עניין מועט בנושאי חוץ. יחסו ארוך-הטווח לנשיא מושפע מתפקודו בתחומי תעסוקה, מיסים, ביטוח לאומי ובריאותי, הגירה בלתי-חוקית, הפלות, נישואין חד-מיניים, והמלחמה בעיראק שהפכה לנושא פנים עקב היקף האבידות האמריקניות. כך שלמעורבות הנשיא בתהליך השלום השפעה זעירה וחולפת על הבוחר האמריקני.