כשהצניעות עולה להתקפה
עיסוק היתר בגרדרובה, התארכות השרוול וההפרדה באוטובוסים ובחתונות הן פעולות תגמול מוגזמות ללבוש המתירני ברחוב החילוני. לא מאמינים? עיינו באלבומים הישנים
בעוד עשר שנים החרדים יתחילו להתגעגע לאוטובוסים המעורבים. תוכלו לשמוע חרדי מבוגר אומר לאשתו: "את זוכרת, רבקה, שלפני עשר שנים עוד יכולנו לנסוע ביחד באוטובוס? ורבקה תאשר: "בטח זוכרת. ולא יצאנו פחות טוב מהילדים שלנו. אבל אתה יודע איך זה. כל אחד ממציא לו הלכה חדשה".
זה יקרה כי חבורה של כמה פנאטים החליטו שמה שקורה באוטובוסים זה ממש הפקרות. הם לא הסתפקו בכך שסתם חרדי נמנע מלשבת ליד אישה באוטובוס המעורב. הם רצו שהאוטובוסים יהיו נפרדים לגמרי. בשיטת הלחץ והפיתוי הם החלו לארגן קווי "מהדרין" ולאלץ את כל מי שנוסע בהם, במחירים מסובסדים ומוזלים, לשבת קדימה עם הגברים או לעוף אחורה אם היא אישה.
הציבור החרדי נאנח, וכמו כל עדר, לאט-לאט התחיל להשלים. אין מספיק חרדים אמיצים שיחטיפו בחזרה לפנאטים שאומרים להם לא לשבת ליד האישה שלהם, או שהאמיצים נוסעים במכוניות פרטיות ומעורבות. אין חרדי שיש לו העוז לעשות דווקא נגד אלו שמדברים בשם הצניעות, בשם השם ובחצי מחיר. הרי לכל אחד יש ילדים לשדך. הרוב הדומם שעד לפני רגע נסע באוטובוסים מעורבים ניגף חיש-קל והחל מציית ל"פסקים" שהוצאו מהרבנים הגדולים (שגם להם, תתפלאו, אין אומץ וכוח לצאת נגד תלמידיהם הפנאטים).
עוד מעט זה יהיה "הלכה", ו""מנהג ישראל דין הוא" וכל שברי הפסוקים והמימרות שהמחמירנים יודעים לגלגל על לשונם בעת שיחם בטלפון הסלולארי "הכשר".
זה קורה אצל החרדים וזה קורה אצל החרד"לים. מורות ומנהלי בתי ספר בודקים כל בוקר במבט מחנך 400-500 זוגות רגליים של נערות בית ספר, האם כוסו בהתאם לתקנון. פה ושם אתה רואה כבר נשים חרד"ליות נושאות שכמיות על כתפיהן, לבל ייראו קווי המיתאר של גופן. בכמה מקומות, כך שמעתי ולא ראיתי, בנות ישראל חרדיות הולכות עם רעלה המכסה את כל הפנים. תלמידי חכמים החלו להתמחות בדיני צניעות הלבוש וקול-באישה. בעלון חרד"לי נהגו מנהג חרדים וטשטשו את פניהן של מתנדבות דתיות. שדעתנו בתפילת שבת תוסח רק מפרסומת לשכונה חדשה ולא מתמונתה של אישה.
אם היה מדובר רק בהלכה ובצניעות – החרשתי. אבל לא בצניעות מדובר אלא בצניעותנות. בהתרסה מוחצנת נגד העולם שבחוץ וגם נגד העולם הדתי המודרני והפתוח והקצת-פמיניסטי. המחויבות הטבעית והנורמלית להלכה מנוצלת כדי למכור סחורה והרגלים שאינם הלכתיים אלא חברתיים, להגדיר מי משלנו ומי לא-משלנו. מי שלא מאמין, שיציץ באלבומים ישנים מתחילת שנות ה-70 ויראה איך נשות רבנים צנועות לגמרי הלכו רק לפני עשרים-שלושים שנה. החצאיות לא ארוכות כמו שהן היום, וגם השרוולים, סליחה שראיתי, הרבה פחות. ממטפחת ראשן של הרבניות מציצה קווצת שיער שהיום בל תיראה ובל תימצא. איפה הפוטו-שופ כשצריך אותו.
קוד הלבוש המחמיר הוא כנראה ריאקציה ללבוש המתירני ברחוב החילוני. המתירנות אכן מכה קשות ברחוב החילוני. אצלנו הדתיים הוחלט על פעולת תגמול מגוחכת: על כל סנטימטר שקוצר בחצאית החילונית, התארכה זו הדתית בשניים, על כל שרוול שקוצץ אצל גלויות הראש, נוספה עוד פיסת בד אצל המכוסות.
לצניעות יש ערך ותפקיד ויש פרמטרים הלכתיים מובהקים ללבוש צנוע. גם החשש מהמתירנות הוא חשש מוצדק והוויכוח אינו על העיקרון, אלא על המידה, המידות והטעם. עיסוק היתר של מחנכות בענייני גרדרובת התלמידות הוא בריחה מהתמודדות ומביא לעיתים תגובת-נגד. ההנחה שלבוש צנוע ישמור על רמתן הדתית של התלמידות, מזכירה את הטענה שככל שיהיו יותר מטריות יירד יותר גשם. עולם הפוך.
כך בלבוש וכך באוטובוסים המופרדים ובאיסור על נשים לנהוג, ובהפרדה המוחלטת של חלק מהחתונות הדתיות. לא בצניעות מדובר, אלא ברצון ובאפשרות לכפות את עולמך על הזולת עד שתגידי רוצה אני. מי שמרים קול נתפס מייד כ"לא מספיק דתי" וכ"יוצא נגד ההלכה". היחס לאורך החצאית הופך להיות המבחן העליון לרמת ולסוג הדתיות, לתחליף מבחן-קבלה ולחזות הכל, תרתי משמע.
הביטו באלבומים הישנים. הצניעות שלטה אבל לא הצניעותנות והקפדנות. הלבוש היה הולם ועל פי ההלכה אבל לא לקה בהפגנת צניעות. כי הפגנת צניעות, הפרדת אוטובוסים וטירוף מערכות-לבוש אינם צניעות.
