אבדה תקווה
למה לגורי אלפי כל כך דחוף ללמד אותנו על הומור בסגנון הטלוויזיה החינוכית, אם מה שהוא עושה הכי טוב זה תקווה? סמדר שילוני ציפתה ליותר מ"לצחוק או למות". כולנו
כשעולות הכותרות על "לצחוק או למות" (שבת, "רשת", ערוץ 2) עולה בפי הטעם המוכר של שאלת קיטבג. השאלה המיותרת, זאת שמי ששאל אותה אוכל אותה, בדיוק בגלל ששאל אותה. ב"לצחוק או למות" לא נאמר שום דבר שלא קראתם באנציקלופדיה "מכלל" תחת הערך הומור, ואולי בגלל זה היא משאירה אחריה לא מעט תהיות כמו, אלף – למה לעשות תוכנית אם אין שום דבר חדש להגיד, ואין דרך חדשה להגיד אותו, ובית – למה לגורי אלפי כל כך דחוף להשכיל אותנו בסגנון הטלוויזיה החינוכית, אם מה שהוא עושה הכי טוב זה תקווה?
"לצחוק או למות" עוד לא ממש החליטה מה היא. מצד אחד היא נראית כמו מסע פרטי של גורי אלפי, שמנסה להבין איך בדיוק עובד עניין ההומור, שזו מטרה נעלה אבל לא בטוח שמצדיקה זמן מסך. מצד שני היא רוצה להיות קצת קומדיה, אבל למרבה הצער אין שום דבר מצחיק בנסיון לנתח הומור. לזה קוראים בצה"ל, להרוס את הבדיחה. אני לא אומרת שאי אפשר לנתח את תופעת ההומור, או שאי אפשר להצחיק, רק שקשה לי להאמין שאפשר לעשות את שניהם באותה תוכנית. סליחה – קבלו תיקון. יש רק אומה אחת שיכולה לעשות את זה כמו שצריך, וגירשנו אותם מפה לפני 60 שנה. אז מי צוחק עכשיו?
בפרק הראשון של "לצחוק או למות" משולב קטע וידאו של הליך רפואי שנעשה בארה"ב, בו מגרים הרופאים חלקים ממוח של חולת אפילפסייה בזרמים חשמליים. בשלב מסוים מגיעים כנראה לחלק במוח שחולק באחריות החשובה על ההומור, והבחורה פשוט נשפכת מצחוק בלי שום סיבה. זה היה החלק הכי מצחיק בכל התוכנית. נשבעת לכם. לא היתה לזה סיבה, לא היה לזה הסבר הגיוני, אף הר-סגור לא פירק אותו לגורמים ואף שלום אסייג לא סיפק פאנצ'ים עצובים על חשיבות ההומור בתקופת הילדות. היתה שם רק בחורה אחת, מחוברת לאלקטרודות, נקרעת בצחוק ענק ומדבק, וסביבה כמה רופאים נבוכים וכנראה חסרי הומור. זה היה מצחיק.
בשאר הזמן גורי הסביר כל מיני דברים מדעיים על הומור שגובו במערכונים צפויים עד כאב, ותועדו ישיבות-חבר'ה של קומיקאים, במהלכם כולם נקרעו מבדיחות של אסייג על ביצי קינדר בתחתונים. בחלק הממש מביך של התוכנית התכנסו אלפי, אלי פיניש ודב נבון, וניסו לעזור לבחור שישב בדייט וללחוש לו לאוזנייה שורות מצחיקות, כדי להוכיח שהומור אצל גברים – סקופ! – עוזר להם למשוך בחורות. למרבה הצער שלושת הענקים האלה הנפיקו שורות שהיו מצניחות את המניות שלהם בכל דייט נתון, והבחור הנחמד - וחסר חוש ההומור, להגדרתם - פשוט נפנף את האוזניה והסתדר לבד.
גורי אלפי יודע לעשות טלוויזיה. אבל כנראה שהוא עושה אותה כמו שהוא רוצה שנלמד לספר בדיחות: לפי נוסחה. ההפקה מתוקתקת, הטיימינג על האש, הלוק עשר, אבל בסופו של דבר משהו חסר, והמשהו הזה - לפחות בהקשר של הומור - הוא סוג של שחרור, של חוסר רצינות, של ספונטניות. איך אמרה המורה שלכם בתיכון? ממך ציפיתי ליותר.
אלפי הוא בבחינת הילד שפירק את הרדיו לגורמים כדי לראות איך הוא עובד, ולא משנה כמה הוא ינסה, הוא כבר לא יצליח לחבר אותו חזרה. השלם הזה גדול מסך חלקיו, ועכשיו כל החלקים שלו מפוזרים בין ששת הפרקים של "לצחוק או למות", כמו חלקי גופה שפיזר רוצח סדרתי. ובכן, אלפי, הניתוח הצליח, החולה מת, ולמרבה הצער, הוא לעולם לא יתבדח שוב עם רופאיו.
