בשמאל אין כל חדש

הבחירות לראשות מרצ נראות יותר ויותר כשידור חוזר של הבחירות האחרונות להנהגת העבודה. המאבקים האישיים והמאבקים הרעיוניים מכסים בשתי המפלגות על תשובות מנוגדות לשאלה, האם הן מסוגלות לחרוג ממעגלי התמיכה ההיסטוריים שלהן; בשתיהן סדר היום של המתמודדים מוגדר לא על ידי התארים "סוציאל-דמוקרט", "מחנה השלום", או "זכויות האזרח" בהם הם ממתגים את עצמם, אלא על ידי הציבורים אליהם הם פונים. חיים אורון וזהבה גלאון במרצ – כמו אהוד ברק ועמי איילון בעבודה – פונים לאיזורי הבחירה המסורתיים של השמאל; רן כהן – כמו עמיר פרץ בעבודה – מתמקד בסיכוי לפרוץ אותם.

הבחירות הפנימיות בשתי המפלגות הן מלכודות של שיבוט עצמי לדעת. הן חושפות את ניוונו של השמאל הישראלי, המתקשה להגיע לקהלים חדשים גם לנוכח ההידלדלות הנמשכת של ציבור בוחריו.

העובדה שכל ראשי מרצ עד כה – שולמית אלוני, יוסי שריד ויוסי ביילין – היו פורשי העבודה, מבליטה לא רק את הבסיס החברתי המשותף לשתי המפלגות, אלא גם עד כמה הוא צר ומוביל למדרון של תבוסה מתמשכת. בחירתו החוזרת של ברק להנהגת עבודה כמו זו המסתמנת של אורון לראשות מרצ, אינה מבטיחה שינוי של דפוס ההתכנסות השבטית פנימה.

ניוונו של השמאל הואץ לאחר שהפסיד את השלטון במהפך 1977. היסודות "המסודרים" שבמעמדות הביניים – המהווים את גרעין התמיכה המרכזי של העבודה ומרצ – אימצו בהדרגה את מדיניות ההפרטה של הימין, כחלק מאסטרטגיה שראתה בהחלשת כוחה של המדינה אמצעי לשימור ההגמוניה השוקעת שלהם. זאת באמצעות השוק ועקיפת הדמוקרטיה. מתוקף הגיון זה התפוגג המרכיב הסוציאליסטי שבמרצ-מפ"ם אל תוך שותפות עם מפלגת ימין-כלכלי מובהקת כשינוי; העבודה עשתה את ההפרטה לבסיס השותפות שלה עם הליכוד, בסיס שהתמסד במשטר ממשלות האחדות הלאומית.

ואכן, בממשלת רבין השניה הובילו העבודה ומרצ להפרטת החינוך, הבריאות ושוק העבודה שהיו לא רק הצעדים המכריעים לחיסול מדינת הרווחה הישראלית, אלא גם שיאו של המהפך הניאו-ליברלי שעבר השמאל.

ההימור הכושל של השמאל ובוחריו נחשף ככל שאלימותו של משטר ההפרטה גברה, ככל שיותר ויותר ישראלים הפכו לקורבנותיו, וככל שהמלל "החברתי" שבו עטפו העבודה ומרצ את התמסרותן לניאו-ליברליזם התגלה ככוזב. הרס מדינת הרווחה פגע קשות במעמדות הביניים וגרם לנישול חלקים הולכים וגדלים מהם. אלה הפכו ל"מעמד הנשחק", שעויינותו כלפי העבודה ומרצ כמייצגות האינטרסים של "המעמד המסודר" רק גברה, הגדילה את הניכור מהן וצמצמה את קהל בוחריהן. 

פניית הפרסה של העבודה

בחירתו של עמיר פרץ לראשות העבודה מלמדת כי בפני השמאל פתוחה גם דרך אחרת. סדר היום הלוחמני שלו שכוון לשכבות "שכר המינימום", הרתיע אמנם את בוחרי העבודה המסורתיים, אך את מקומם תפסו מצביעים מאיזורי בחירה שהיו עד אז חסומים בפני העבודה ובפני השמאל כולו.

מהלכיו השגויים של פרץ סללו לעבודה דרך מילוט חזרה לניאו-ליברליזם בדמותו של אהוד ברק. ואילו רן כהן מציע למרצ לפנות לשכבות שמפלגת העבודה זנחה עם הפסדו של פרץ, כדרך לשבירת הניכור הממאיר שבין השמאל לחברה הישראלית.

כהן היה בין הראשונים להתריע על הניתוק שבין מרצ לחלקיה המנושלים והנשחקים של החברה. "חוק הדיור הציבורי" שהוביל, נועד לא רק להגדיל את הצדק החלוקתי בישראל. הוא היה גם מהלך לשינוי דמותה של מרצ, שזכתה בעקבות כך לתמיכה חסרת תקדים ב"שכונות". אלא שהסיכוי שהיה גלום בדרך שהציע כהן נתפס כאיום על ידי הממסד הוותיק של מרצ, שהתגייס לסכל את בחירתו לראשות המפלגה והביא לבחירתו של ביילין.

כשלונו המהדהד של ביילין היה בעיקר כשלון דרך השמרנות המסתגרת של מרצ, ש"שומרי החומות" שלה נרתמו עתה שנית למנוע את בחירתו של כהן ומיהרו להעביר את תמיכתם לאורון, שאכן מוביל לפי שעה בסקרים.

המבנה הדו-ראשי של השמאל הישראלי – היינו פיצולו בין העבודה ומרצ – הוא בין הגורמים המרכזיים לניכורו משכבות רחבות של החברה הישראלית ולעקרותו הפוליטית. פיצול זה סיכל את הפיכתן למפלגות סוציאל-דמוקרטיות המציגות חלופה למדיניות הכלכלית-חברתית של הימין; העדרה של חלופה כזו תסייע להעמקת אחיזתו של הימין בחברה הישראלית ולהפקרתה למשטר הביזה הניאו-ליברלי, המתפתח בהדרגה לשלטון האוליגרכים.

המבנה הדו-ראשי שלתוכו ממולכד המעגל ההולך וצר של בוחרי השמאל, מאפשר להם להחליף את המאבק בימין ביריבות הבין-מפלגתית בתוך השמאל ולחולל שינויים מדומיינים על ידי נדודים ממפלגה אחת לשניה. שבירת המבנה הדו-מפלגתי מתגלה אפוא יותר ויותר כתנאי להתחדשותו של השמאל ולהפיכתו לחלופה ממשית לימין.

לשם כך על השמאל להציע לחברה הישראלית "מהלך חדש" שהוא רעיוני לא פחות משהוא אירגוני: כינון מפלגה סוציאל-דמוקרטית שתחליף את העבודה ומרצ ותבנה את כוחה מתוך מתן מענה לאינטרסים של המעמד הנשחק והמעמד הנמוך; שינוי קהל היעד מ"המעמדות המסודרים", תומכי מהפכת הפרטה ל"מעמדות המנושלים", שהם קורבנותיה. מהלך זה יחייב את השמאל לשנות את סדר היום ולאמץ מדיניות שבמרכזה וויסות כלכלי וסולידריות חברתית, הממוסדים במדינת רווחה. זו, לא רק תעצור את מהלכי ההפרטה, אלא תפעל להלאמה של נכסים ציבוריים ושירותים חברתיים כדרך להגדלת הצדק החלוקתי.

פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה