שוברים את הקרח: מסע אל הקוטב

במאה ה-19, עת החזיקו הבריטים בשלל קולוניות מעבר לים, צו השעה היה מציאת נתיב שיט שיקצר את הדרך מאנגלית למושבות הבריטיות בתת היבשת ההודית ובדרום מזרח אסיה.

לאחר שני ניסיונות שלא צלחו, יצא סר ג'ון פרנקלין בשליחות הצי המלכותי הבריטי כדי לחפש את אותו מעבר ימי בחוג הארקטי, המחבר בין צפון האוקיינוס האטלנטי לצפון האוקיינוס השקט. כך יצא פרנקלין במשלחת שהפליגה ב-1845, כשהוא מפקד על 2 ספינות - Erebus & Terror, הנושאות צוות של 128 קצינים ומלחים.

הדיווח האחרון מהמשלחת התקבל בקיץ של אותה השנה, ובו נמסר כי הספינות והצוות נצפו באזור Disko Bay במערב גרינלנד, ומאז לא נודע מיקומם. רעייתו הטרייה של פרנקלין, ג'יין גריפין, דחקה בצי הבריטי לצאת ולחפש את המשלחת. אולם רק משלא הגיע שום אות חיים במשך שנתיים נוספות, ניאות הצי הבריטי להוציא משלחת חיפוש.  

קניבליזם וקצה חוט

שתי ספינות נשלחו בעקבות פרנקלין ב-1847 ושתיים נוספות ב-1848 - כולן שבו ללא הצלחה. ב-1850 כבר יצאו עשר משלחות שונות כדי לנסות ולמצוא מה עלה בגורלם של אנשי פרנקלין. גם ג'יין גריפין בעצמה לא אמרה נואש ויצאה לארצות הברית על מנת לעודד משלחות חיפוש מהצד האמריקאי. אחת מהן העלתה כי שתי הספינות עשו את החורף של 1845 ב-Beechey Island, אך איש לא הצליח לגלות לאן הפליגו משם.

התעלומה נפתרה רק ב-1854, כאשר סיפר ד"ר ג'ון ריי מחברת "האדסון ביי" האמריקנית כי הוא נתקל באינואיט (אסקימואי) בודד שתיאר קבוצה של אנשים לבנים שגוועו מרעב במרחק רב ממערב לחצי האי Boothia.

חודשיים מאוחר יותר סיפר אינואיט אחר כי שמע על קבוצה של אנשים לבנים הגוררת מזחלות כלבים וסירות בכיוון דרום וכי חלק מהם גוועו מרעב. לאינואיטים היו גם כלי כסף שנשאו את חותם הספינה Erebus. ריי קנה מהם את כלי הכסף וחזר הביתה עם הסיפור המזעזע, שבו גם עדויות על קניבליזם כדרך הישרדות.  

המשיכו לחפש אחריו ולא אמרו נואש (צילומים: דודו בן צור)

הצי הבריטי העדיף להשכיח את הסיפור, אבל לא ג'יין גריפין שהיתה נחושה למצוא את שרידי בעלה. היא הצליחה לרכוש ספינת קיטור, The Fox, ואספה סביבה צוות של מתנדבים בפיקודו של ליאופולד מקלינטוק, שפיקד כבר על כמה משלחות הצלה.

לאחר שעקבו אחר עדויות של אינואיטים באזור הצליחו למצוא גלעד שהוקם על ידי שנים עשר מלחים שנים רבות קודם לכן. בין אבני הגלעד נמצא מסמך בשלושה חלקים שנכתב על ידי אנשיו של פרנקלין ובו אישור על כך שסיר ג'ון פרנקלין עצמו מת ב-11 ביוני 1847. כל יתר אנשי הצוות מתו אף הם מרעב ומקור.  

גם היום, לאחר יותר מ-150 שנה, אי אפשר שלא להתפעל מהאומץ של אנשים כמו פרנקלין וחבריו. ההתמודדות עם הקור והסכנות של מסע בקווי רוחב צפוניים כל כך מסובכת גם עם האמצעים הטכנולוגיים של היום. נסו לדמיין את עצמכם חיים בתוך תא המקפיא של המקרר בבית למשך כמה ימים. איך מפשירים את העוף הקפוא בלי מיקרוגל או יכולת להבעיר אש? איך שותים מים קפואים מתוך בקבוק? איך לובשים סוודר שקפא והוא נוקשה כמו קרש? אלו בעיות לוגיסטיות איתן התמודדו ועדיין מתמודדים משלחות היוצאות לימים רבים וארוכים בחלק הארקטי או האנטרקטי של כדור הארץ.  

חיים בתנאים בלתי אפשריים. אינואיטים בקוטב (צילום: דודו בן צור)

שוברות קרח, לא מה שחשבתם

למרות הגורל הטרגי של פרנקלין ואנשיו, הרי שמשלחות ההצלה והחיפוש הביאו איתן מידע יקר ערך על החוג הארקטי, האוקינוס הארקטי וקבוצות אתניות שחיות באזור. "כתמים לבנים" רבים במפות של אותם ימים התמלאו ברישום מדויק של הנוף ותנאי הים.

המידע הרב עזר לבנות ספינות ומנועים המתאימים יותר לשיט וניווט בתנאי ים הקרח של המעבר הצפון המערבי. אחד החוקרים הגדולים של האזור היה קנוד רסמוסן (1879-1933), חצי גרינלנדי וחצי דני, שהיה לאדם הראשון שחצה את המעבר הצפון מערבי בעזרת מזחלת כלבים.

יחד עם זאת תנאי מזג האוויר והקרח המשתנים בקיצוניות הפכו את המעבר הצפון המערבי לכמעט לא ניתן לשיט לספינות רגילות. הספינות הבודדות ששייטו באזור היו שוברות קרח קנדיות ואמריקאיות. חלקן אפילו שוברות קרח גרעיניות. זה היה המצב עד לאחרונה.

שוברות קרח מתקדמות על ידי כך שהן שוברות למעשה את שכבת הקרח העבה של הים הקפוא. הן עושות זאת בעזרת המשקל הרב שלהן ולא בעזרת חרטום מנגח או מסור מיוחד כמו שהרבה אנשים נוטים לחשוב. בטן הספינה דומה לאמבטיה גדולה והפוכה המחליקה ומתיישבת על הקרח. מנועים חזקים מאפשרים לשוברת הקרח לנוע במהירות אחורה וקדימה וכך להתגבר במהירות על שכבת קרח עבה במיוחד שיכולה להגיע לעובי של שני מטר ויותר.  

שכבות הקרח הולכות ונהיות דקות יותר. שוברת קרח

מקור האנרגיה של שוברות קרח הוא בדרך מעין תחנת כח קטנה המייצרת חשמל. כלומר מדחפי הספינה מונעים בעזרת חשמל. ישנן גם שוברות קרח עם כור גרעיני קטן המסוגלות לשייט זמן רב בים הקפוא ללא צורך בהצטיידות בדלק או סולר.

ההתחממות הגלובלית הביאה לכך ששכבת הקרח בים הקפוא הולכת ונעשית דקה משנה לשנה או אפילו נעלמת לגמרי במקומות מסויימים. בהיבט אקולוגי זה אסון אולם אפשר והמעבר יהיה פתוח לתנועת כלי שיט רגילים מה שיקצר מאד את השיט מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט ויחסוך זמן רב והרבה כסף. צי האוניות יחסוך בדלק וגם פחות יזהם את הים ואת האוויר.

אנשים שרוצים להתנסות בשיט בשוברת קרח בלי להרחיק עד הקוטב הצפוני יכולים לעשות זאת בפינלנד. מדי חורף יוצאת שוברת קרח בשם "סמפו" לשיט בים הקפוא של מפרץ בות'ניה המפריד בין פינלנד לשבדיה. הסמפו יוצאת כמעט מידי יום בדיוק בשעה 12 בצהרים לארבע שעות של שיט שובר קרח. מדי יום היא בוחרת נתיב חדש. חלק מהמטיילים מגיעים אל שוברת הקרח בעזרת אופנועי שלג ועולים אל הסיפון בנקודה כלשהיא על גבי הים הקפוא, ובשיאו של השיט - שחייה בים בעזרת חליפות ציפה מיוחדות.

• דודו בן צור הוא עיתונאי, צלם ומדריך מומחה לחוג הארקטי