הרגליים בירושלים - הראש בבגדד
במונחי שוק ההון, מסעו של בוש נועד למנף את ההצלחה באנאפוליס ל"אקזיט" מוצלח בעיראק. אבל כשיעזוב, מול איראן והפלסטינים נמצא את עצמנו באותו מקום בדיוק
בשבועות המעטים שחלפו מאז ועידת אנאפוליס, לא הספיקו הצוותים בראשות ציפי לבני ואבו-עלא להתקדם הרבה. בקושי הצליחו לסכם על השיטה לפיה יתנהל המשא-ומתן על מתווה להסדר הקבע. בנושאי הליבה - ואפילו בנושאים פחות עקרוניים - לא התחילו לדון. לכן לא צפויה בביקורו של הנשיא בוש שום פריצת דרך מהותית במה שנוגע לפיתרון הסכסוך. גם אם רצה הנשיא להתערב במשא-ומתן ולקדמו, אין לו לפי שעה במה להיאחז. לכל היותר יוכל לדחוק שוב באולמרט ובאבו-מאזן להאיץ את השיחות, במטרה להגיע למתווה-מדף מוסכם עד סוף 2008.
הנשיא האמריקני לא יתעקש יתר על המידה בעניין פינוי המאחזים הלא-מורשים, כדי שלא לערער את הקואליציה של אולמרט ערב פרסום דו"ח וינוגרד. גם בנושא האיראני לא יישמעו מפיו גדולות ונצורות בירושלים: מדיניותו החדשה כלפי איראן כבר מגובשת, ושום מצגת שיציגו בפניו ראשי המודיעין שלנו לא תשנה את דעתו.
כמו כל נשיא בשנתו האחרונה בבית הלבן, גם בוש חושב על המורשת שישאיר מאחוריו; על מה שיאמרו עליו ההיסטוריונים זמן רב אחרי שכבר לא יישב שם. המורשת הזו מותנית בשני עניינים, שהסכסוך
כבר היום ניכר שיפור במצב הביטחון בעיראק, הודות ליחידות הרבות שהזרים לשם הממשל לאחרונה, ולמהפך ביחסו של האחרון לראשי השבטים הסונים. תומכי סדאם חוסיין לשעבר הם עתה בעלי ברית רצויים לארצות-הברית. אבל בכך לא די: כדי שיוכל להסיג את חייליו זקוק בוש לתמיכת מדינות המפרץ שכנותיה של עיראק, ובראשן סעודיה. אלו אמורות לסייע כספית לממשלה העיראקית, לשכנע את השבטים הסונים לשתף פעולה בייצוב המדינה ולהפעיל את השפעתן כדי שלא תפרוץ מלחמת אזרחים אחרי שהכוחות האמריקניים ייסוגו.
ארצות המפרץ הן גם גורם מפתח בקביעת מחירי הנפט. מסעו הנוכחי של בוש למזרח התיכון נועד לנצל את ההצלחה המדינית, שקצר הממשל בוועידת אנאפוליס, כדי להעמיק את שיתוף הפעולה עם מי שהשתתף בה. דרישתו התקיפה של הממשל מישראל לפנות מאחזים ולא לבנות בהר חומה, כמו גם המעורבות שמפגין בוש בתהליך השלום, נועדו לתת לגיטימציה לשליטים הערבים במזרח התיכון להדק את הברית עם וושינגטון ולשתף עימה פעולה בעיראק ובייצוב מחירי הנפט. אפשר לתאר את מה שהנשיא האמריקני מנסה לעשות במסעו הנוכחי לאזורנו במונחי שוק ההון: ניסיון למנף את ההצלחה באנאפוליס כדי לבצע "אקזיט" מוצלח בעיראק.
אתנן לאיראן
השאיפה להיחלץ מהבוץ העיראקי מסבירה גם את השינוי ההדרגתי המתחולל בימים אלה במדיניות האמריקנית כלפי איראן. השיפור, שכבר ניכר במצב הביטחון בעיראק, הושג במידה רבה הודות לריסון שגזרה טהרן על עצמה ועל תומכיה השיעים שם. בפקודת האיטוללות הפסיק המנהיג השיעי הלוחמני, מוקטדה סאדר, את פעילותה הטרוריסטית של המיליציה השיעית האלימה ורבת-העוצמה שבראשה הוא עומד. האיראנים גם צמצמו מאוד לאחרונה את משלוחי הנשק ומטעני החבלה שהם מזרימים למורדים בעיראק ופתחו בשיחות בדרג שגרירים עם האמריקנים על ייצוב המצב.
האיראנים אינם עושים זאת לשם שמיים; יש להם אינטרס ברור שהצבא האמריקני ייצא מעיראק ויחדל לשבת בסמיכות מסוכנת לגבולם. הם גם מעוניינים להיות הגורם הזר המשפיע ביותר בעיראק. אבל בטהרן יודעים שכל זה לא יקרה עד שלא יושב הביטחון למדינה. רק אז יוכל להסיג בוש את חייליו. אם הוא לא יעשה זאת, יעבור זמן רב עד שיורשו ילמד את הנושא, יחליט ויבצע. לכן משתדלת איראן לאחרונה שלא ללבות את אש מלחמת האזרחים אצל שכנתה המדממת. בין השאר, גם מתוך תקווה שבוש, המכיר טובה, יגמול לה בהקלת הלחץ בנושא הגרעין.
זה בדיוק מה שקורה. הערכת המודיעין הלאומית, שפורסמה לא מכבר, הורידה מהפרק פעולה צבאית אמריקנית באיראן לפחות בתקופתו של בוש. היא אמנם לא נוסחה לבקשת הממשל, אבל העניקה לבוש נכס יקר, המאפשר לו לפתוח בדיאלוג זהיר, עקיף אמנם עם האיראנים בעניין עיראק. זה ישפיע ללא ספק על העמדה שיציג בירושלים. בהיעדר הוכחות מודיעיניות חותכות, שיפריכו את הערכת המודיעין של וושינגטון, לא תצליח ישראל להניע את הנשיא האמריקני להדק את הברגים על איראן. הדיפלומטיה האמריקנית כבר הורידה הילוך במאמציה לגבש חבילה שלישית, חמורה מקודמותיה, של סנקציות.
ככל הנראה יאמר בוש לאולמרט ולשריו, שהוא עדיין רואה בתוכנית הגרעין האיראנית סכנה לשלום העולם. הוא גם יאמר - ואף יתכוון לכך - שהוא נחוש בהחלטתו להפעיל לחץ כלכלי ודיפלומטי על טהרן, כדי שתפסיק להעשיר אורניום. בוש יבטיח שיציע לקונגרס לממן לישראל מערכות נשק להתגוננות מפני הטילים האיראניים, ואף ירמוז שאיום גרעיני קרוב למימוש של איראן על ישראל יגרום לארצות-הברית לפרוש מעלינו מטרייה גרעינית. אבל כל זה אינו חדש ואינו מספק את ישראל.
לאור כל אלה, כשיתפזרו ענני הרטוריקה שילוו את ביקורו של הדוד מאמריקה, סביר בהחלט שנמצא את עצמנו עומדים בדיוק באותו מקום שבו היינו קודם - הן בנושא הגרעין האיראני והן בעניין הסדר הקבע עם הפלסטינים. העניין היחיד שבו נמצא כנראה הבנה טובה יותר עם וושינגטון כתוצאה מהביקור, נוגע לעזה. בוש עשוי לתת "אור ירוק" לפעולה נרחבת לסיכול הקסאמים והתעצמות החמאס ברצועה.
לפנייה לכתב/ת 
