החיים בגובה מטר

בחדר קטן, במתנ"ס ביפו, ישבה השבוע חבורה של נשים וגברים, והאזינה בקשב רב לתחזית קודרת: בעוד שנים לא רבות, כאשר יתגברו התופעות האקלימיות הקשורות להתחממות כדור הארץ, יהפכו המדבר והבצורת לאיום קיומי, ולמתיחות הגיאו-פוליטית הקשה ממילא במזרח התיכון, יתווסף מימד סביבתי: מלחמות מים.

הדוברת הייתה נציגה של ארגון "ידידי כדור הארץ - המזרח התיכון" והיא הציגה למאזיניה את הדו"ח שחיבר הארגון, שגורס כי שינוי האקלים עלול להחריף את אי-היציבות באזור. מסביבה ישבו השגרירים באו"ם של תשע מדינות איים מהאוקינוס השקט. עבורם, לשינוי האקלים יהיו השלכות חמורות הרבה יותר. עליית מפלס פני הים כתוצאה מהפשרת קרח בקטבים או התרחבות נפח המים באוקינוסים משמעותה ברורה: הצפה.

גובהן הממוצע של מדינות כמו מיקרונזיה, נאורו ופאלאו הוא כמה עשרות מטרים בלבד מעל פני הים. "ההר" הגבוה ביותר באיי מרשל "מתנשא" לגובה של 10 מטר בלבד. לא הרחק ממנה שוכנת טובאלו, שהנקודה הגבוהה ביותר בשטחה היא בגובה 5 מטר מעל פני הים.

שלא כמו הולנד העשירה, שנערכת להדוף את המים הגואים בעזרת טכנולוגיה מתוחכמת, למדינות אלה אין את הכסף והיכולת להקים סכרים או סוללות. כשהמים יעלו, עשרות איים ישקעו בים, עיירות חוף וכפרי דייגים ייעלמו, השדות והמטעים יישטפו במי-ים והשטח הקטן ממילא - יוצף. 

ילדים משחקים מול המכון המטאורולוגי של טובאלו (צילום: Tauala Katea)

"ב-15 השנים האחרונות ניכרים בשטח שינויי האקלים והשפעותיו על חיי התושבים בפיג'י", הסביר ל-ynet שגריר פיג'י באו"ם, מייסון סמית'. הוא, כמו מרבית תושבי ארצו, התגורר קרוב לחוף הים אך בשנים האחרונות, בשל התגברות תופעות הגאות, נאלץ להעתיק את מקום מגוריו. "מאות אנשים כבר נאלצו לעבור כי הים מתקרב לבתים וזה הופך להיות מסוכן", הוא מספר.

"עליית פני הים מדאיגה, והממשלה כבר הקימה גוף ממשלתי הכפוף למשרד להגנת הסביבה, שכל תכליתו היא לדאוג לפתרון השלכותיה של ההתחממות. אנחנו בהחלט דואגים מפני תופעה של פליטים סביבתיים או הגירה", הוא אומר.  

גם בנאורו, מדינת האיים הקטנה בעולם (21 ק"מ רבוע), נערכים לעתיד הרטוב. הנקודה הגבוהה במדינה היא גבעה בגובה כ-60 מטר, ורובו של האי גובהו כמטר מעל פני הים, "... אבל כשאין לאן לעבור, מתעוררת בעיה ואנחנו כבר מתחילים לחשוב על העתיד", סיפרה שגרירת המדינה באו"ם, מרלן אינמווין מוזס. כשהמים יגאו, תצטרך נאורו לפנות את 13 אלף תושביה למקום מבטחים - לרפובליקה הסמוכה קיריבטי, לאוסטרליה או ניו זילנד.

הבעיה מוחשית במיוחד באיים כמו טובאלו ואיי מרשל, שרובם איי אטול (atoll) - רצועות דקיקות של יבשה המקיפות לגונה. עבור צוללים מדובר בגן עדן, אבל כשמפלס המים עולה נוצר נתק בין חלקיו השונים של האי, וכשיש שטפונות קשים במיוחד נשטפים חלקים של האי לים. עבור מדינות זעירות כמו טובאלו (26 ק"מ רבוע) או איי מרשל, התחממות כדור הארץ אינה תרחיש עתידי אלא איום קיומי קבוע ונוכח, שמכתיב את אורחות חיי התושבים כעת, ודורש פיתרון.

אחד מאיי טובאלו (צילום לווין: Google Earth) 

בשנים האחרונות, לאחר ששולי האיים הוצפו לחלוטין, החלו בעלי האמצעים, וביניהם ראש הממשלה סופואנגה, לדאוג לעצמם לחלופות מגורים בחו"ל. ומה באשר לשאר האוכלוסיה? התשובה לכך איננה חד משמעית. בשנים האחרונות פועלת ממשלת טובאלו במרץ מול ממשלות אחרות, בהן אוסטרליה וניו זילנד, על מנת לוודא שבמקרה של אסון אקולוגי ייקלטו תושביה בחוף מבטחים.

בנאום שנשא בשנת 2003 מול העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, התייחס לכך סופואנגה כשכינה את השינויים האקלימיים הצפויים "סכנה אמיתית ומוחשית לכל תושבי האי, שאינה שונה במהותה מאיומי הטרור".

גם ממשלת קיריבטי, עוד רפובליקת איים סמוכה שתושביה מתפרנסים בעיקר מחקלאות ודגה, פנתה בשנת 2006 לאוסטרליה והתריעה כי אם תימשך העלייה במפלס פני הים באזורם, הן יכולות לצפות לנהירת "פליטים סביבתיים". על-פי הערכות, בין השנים 2004-2006, הוגשו לממשלת ניו זילנד כ-17 אלף בקשות הגירה מתושבי האיים הסמוכים.

"בצורת במדינה טרופית?"

 אבל לא רק סכנת הטביעה מאיימת על תושבי האזור. התחממות כדור הארץ מביאה עימה שלל בעיות נוספות כמו שטפונות, בצורת, פגיעה בדגה ובחקלאות ופגיעה באלמוגים - שמסכנת את ענף התיירות שמפרנס רבבות תושבים.

"אתם מספרים לנו על מציאות שבה הפוליטיקה והסכסוך משפיעים על המחסור במים, אבל מה תאמרו לאנשים שאין להם בעיות פוליטיות – אבל חייהם מתנהלים בלי עתודות מים כלל?", שאלה שגרירת נאורו מוזס, את הנוכחים.

נאורו. 21 קמ"ר בלי עיר בירה (צילום לווין: Google Earth) 

האי הזעיר, כ-4,000 קילומטרים דרומית להוואי, עתיר במשאבים טבעיים אך כ-80 אחוז ממנו אינו ראוי למגורים בשל זיהומי קרקע. "כשהיינו בשליטת אוסטרליה וניו זילנד (שסיפחו את נאורו כמושבה לאחר מלחמת העולם הראשונה – י.ע-ד), התבצעו באי עבודות כרייה מסיביות", מסבירה מוזס, "ומאז הקרקע פשוט אינה ראויה למגורים. הממשלה מוציאה הון עתק כדי לשקם את הקרקע, אבל זה לא קל וזה איטי מאוד", היא אומרת.

"בנאורו אין נחלים או נהרות, ותושבי האי תלויים במתקן ההתפלה הבודד באי – מתקן ששובק מפעילות בכל פעם שישנן בעיות של חשמל. כשהמתקן אינו פועל, אין לחלק גדול מהתושבים ברירה אחרת אלא להרתיח מים לא נקיים ולשתות אותם. אופציה אחרת היא פשוט לקנות מים בבקבוק בסופרמרקט – לכל השימושים". מוזס מודה כי כך היא חיה כבר שנים. "אני קונה מים גם כדי להתקלח, גם כדי לבשל וגם כמובן לשתייה. אבל אני נחשבת לבעלת אמצעים באי", היא אומרת.

סמית', שגריר פיג'י, מספר שלראשונה בהיסטוריה פקדה לאחרונה בצורת את ארצו. "איך אפשר להאמין שבמזג אוויר טרופי, שבו הגשם אמור לרדת באופן סדיר כל השנה, תהיה בצורת?", הוא אומר, ומסביר כי במקום שבו הכלכלה מבוססת ברובה על חקלאות – כל שינויי במצב הגידולים משפיעה במהירות מסחררת על שוק הייבוא והייצוא הרגיש.

אחד האטולים באיי מרשל (צילום לווין: Google Earth) 

רינה טאראו, שגרירת איי מרשל הסכימה עימו בעניין זה. כלכלת האיים מבוססת בעיקר על חקלאות, המרוכזת בחוות קטנות שם מגדלים קוקוס, עגבניות, מלונים ועצי פרי הלחם. שינויי אקלים כמו סופות, שינוי בתיזמון עונות השנה או עצירת גשמים פוגעים בחקלאים.

האלמוגים מתים, והתיירים לא באים 

בשנים האחרונות, מספר סמית', מבחינים תושבי פיג'י גם בנזקים רבים שנגרמו לשוניות האלמוגים בים. מומחים מסבירים שמדובר בנזקים שנגרמים לשוניות כתוצאה מהעלייה בטמפרטורת המים. היצורים העדינים מלבינים (ומכאן שם התופעה "Bleaching" - י.ע-ד) ואז מתפוררים. "ההתחממות הורסת את האלמוגים", אומר סמית', "וצריך לזכור שאותו חלק באוכלוסיה שלא מתפרנס אצלנו מחקלאות – מתפרנס מתיירות. כבר ניכרת השפעה על מספר התיירים שבאים כל שנה לראות את השוניות, וישנה כבר בעיית אבטלה אצלנו בשל כך".

בפאלאו הבעיה דומה. הרפובליקה - 200 איים הנמצאים כ-500 ק"מ מהפיליפינים - תלויה כמעט לגמרי בתיירות, והרס האלמוגים פוגע בפרנסתם של רבים. "התחממות כדור הארץ מלבינה את הצמחים המקיפים את הריף והורגת אותם", סיפר סטיוארט באק, שגריר פאלאו באו"ם. "זה קורה ממש לנגד עינינו ואין לנו מה לעשות בעניין. גם כשהם צומחים מחדש זה לא דומה למצב הקודם".

בעיה נוספת ולא פחות חמורה בפאלאו היא היעלמות הדגה. "הדיג הלא חוקי מאוד נפוץ אצלנו לצערי - לא רק על ידי תושבי האי אלא גם על ידי תושבים של מדינות אחרות המגיעים אלינו כדי לדוג. אחד הדברים המסוכנים הוא דיג מכמורות, שבו משליכים רשתות רחבות לקרקעית ומושכים אותן, כדי לגרוף משם דגים וסרטנים. הצמחים על הקרקעית נהרסים, והרשת מעלה סחף של אבנים, ש'חונק' את הצמחים ששורדים ומשחחר אבנים, שנסחפות לריף. שיטה זו הורסת את הצמחייה המקיפה את הריף, ששם מתחילה שרשרת המזון".

וכך קורה שדווקא במדינות איים שלוות, שם אפשר ללכת לכל מקום כמעט בלי נעליים והסכנה להידרס ממכונית קלושה - דווקא שם ישלמו את מחיר זיהום האוויר שיוצרות המדינות העשירות והמפותחות. ההכרה הזו עומדת בלב המחלוקת הבינלאומית בנושא "פליטי הסביבה".

אמנת ז'נווה מגדירה פליטים כאנשים שנעקרו מבתיהם בשל מלחמה או רדיפה פוליטי - אך לא אנשים שנאלצים לגלות ממולדתם בשל הרס סביבתי או אבדן פרנסה. אוסטרליה וניו זילנד, שתי המדינות העשירות באזור ויעדי ההגירה המתבקשים, אינן ממהרות לשנות את תקנות ההגירה שלהן מחשש לגל פליטים.

ארגונים בינלאומיים מתקשים להתמודד כיום עם מיליוני פליטים פוליטיים, ומומחים מזהירים שבעוד לא מעט שנים, אם שינויי האקלי ימשיכו לתת את אותותיהם על מדינות מתפתחות ועניות, בעיית הפליטים רק תחריף.