כניסת ההורים לחדרו של הילד מותרת תמיד!
אחת התופעות המאפיינות בני נוער בימינו היא בעלות על החדר הפרטי שלהם, הכל חוץ מרישום בטאבו. פרופ' עמוס רולידר מנתח את מדיניות הדלת הפתוחה וקורא להורים: אל תאפשרו פרטיות מוחלטת!
יותר ויותר הורים לילדים מתבגרים נתקלים בתופעה שאני מכנה "חדרי הוא מבצרי". הנער תובע לעצמו בעלות ובלעדיות על חדרו, הכל חוץ מרישום בטאבו. בעלות זו כוללת חדר נעול בהעדרו, הכניסה רק ברשותו המפורשת. לדעת המתבגר, להורים אין "מילה" בכל הקשור למתרחש בתוך החדר בנושאי סדר, ניקיון ותכולה, והם לא יכולים להחליט מי נמצא בחדרו, מתי ולכמה זמן. חדרו של המתבגר מהווה כיום כמעט יחידת דיור מושלמת הכוללת את צרכיו העיקריים: מחשב המחובר לאינטרנט, מערכת שמע, DVD, טלוויזיה עם כבלים וכמובן טלפון נייד. בבתים רבים בישראל מקבל המתבגר גם מערכת שירותים ורחצה פרטיים על מנת להבטיח את פרטיותו ועצמאותו. במהרה יכניס הנער "העצמאי" לחדרו גם את הנרגילה, חוברות בעלות גוון פורנוגרפי ולעיתים גם חומרים אסורים ומשקאות חריפים ומשכרים. כל ניסיון של ההורים לבקר בחדר ללא תיאום והסכמה מראש, או להשפיע על הקיים והנעשה בו, נתקלים בהתנגדות נמרצת מצד הנער. "מה אכפת לכם, זה החדר שלי!", "הריח והבלגן לא מפריעים לי, ככה אני אוהב", "זה ממש לא עניינכם מה אני עושה בחדר שלי" – אלו הם רק חלק מייצג מהמשפטים הנאמרים בתגובה לניסיונם הנואש של ההורים "להציץ" לתוך הטריטוריה הפרטית של המתבגר.
הגיל או התרגיל?
אין ספק כי במהלך השנים שבהן גדל ובגר הילד, תרמו ההורים למצב המורכב שנוצר. משפטים כמו "אל תבלגן את הסלון, לך לחדר", "אתה עושה לי רעש ומפריע לאבא לראות טלוויזיה – עשה את זה בחדר שלך", "לך לחדר ותעשה שם מה שאתה רוצה" העבירו לילד את המסר. במהלך השנים, קולט הילד, לאט אבל בטוח, שבחדר שלו החוקים שונים מהחוקים הנהוגים בשאר חלקי הבית. הוא יוצא מנקודת הנחה שבחדר הפרטי שלו אפשר לעשות דברים שאסור כי זה רחוק מהעיניים, מהאוזניים ומהאף של ההורים. הנחות בסיס אלה הולכות ומתבססות אצל הילדים עם השנים, והן אלה שחוזרות לדרוש את מקומון בגיל הבגרות.
הורים רבים מתחבטים בינם לבין עצמם האם בכל זאת יש משהו חיובי בשאיפה של ילדיהם לקבלת פרטיות. רבים מהם מתלבטים האם עליהם ללמוד לקבל ולהסכים עם רצונם של המתבגרים להפגין עצמאות ולקבל בעלות על הנעשה ומתרחש בחדרם. הם נוהגים לומר לעצמם כי ההתנהגויות הלא סימפטיות הקשורות ברצון לפרטיות בחדר הן חלק בלתי נפרד מחוויות גיל ההתבגרות, והם מייחלים שהזמן יעשה את שלו.
המתבגר מחליט מי נמצא בחדרו, מתי ולכמה זמן (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
היו פעילים ומעורבים!
התשובה להתלבטויות של ההורים חד משמעית: אין שום דבר חיובי בקביעה של המתבגר כי חדרו הוא מחוץ לתחום! להיפך! יש בהתנהלות הזו לא מעט מן השלילי והמסוכן. כהורים האמונים ואחראים על ניהול הסיכונים של ילדינו ועל בקרתם, חשוב כי במערכת השיקולים הקשורה לפרטיות מוחלטת של המתבגרים, נבין כי כתוצאה מהתנהלות כזו הסיכונים גוברים על היתרונות. הענקת פרטיות מוחלטת מבוססת ומושתתת בעיקרה על אזלת ידם של ההורים בכל הקשור באכיפת כללים ונורמות התנהגות ראויות בגיל זה. אין סתירה בין הפגנת רגישות הורית והתחשבות בצורכיהם הייחודיים של ילדינו המתבגרים באשר למתרחש בחדרם לבין הפעלת סמכות חינוכית המאופיינת בנוכחות ובמתן אחריות למען שמירה על ביטחונו ורווחתו של הנער. בשורה התחתונה, היכולת להשפיע ולהוביל את הנער אל מול סבך הפיתויים והסכנות האורבות לו מותנית בנוכחות פעילה (ורגישה) של ההורים וקשורה קשר הדוק גם לכל מה שנעשה בחדרו. המכנה המשותף לכל הורי המתבגרים שהידרדרו לסמים, לפגיעות נפש מורכבות ואפילו שמו קץ לחייהם הוא הכאה על חטא וצער עמוק של ההורים, על כך שלא עמדו על זכותם למעורבות פעילה יותר, גם בנעשה בחדרו של הילד. אם מעורבות זו היתה מתחילה בזמן, היא היתה יכולה אולי להציל את הילד.
הגיע הזמן שהורים בישראל יעשו מעשה, לא יוותרו לדרישות של ילדיהם וללא מורא ופחד ישתמשו בסמכותם לחנך את ילדיהם על פי צו ההיגיון הבריא שלהם. ההורים צריכים לחפש דרכים חלופיות לשדר למתבגר כי בעיניהם הוא כבר לא ילד קטן וכי הם מתחשבים בדעתו וסומכים עליו. אני בטוח כי בסופו של יום המתבגרים יידעו גם להעריך אותם על כך.
יש מה לעשות
אין ספק שהכל תלוי בכם, ההורים ובדרך שאתם בוחרים. גם אם אתם ממשיכים עם מדיניות הדלת הפתוחה, רצוי לפעול על פי העצות הבאות:
א. הגדרת ציפיות ברורות – הקפידו להבהיר לילדים חוקים על כל מה שקשור לנעשה בחדרם. יש לומר לילד: "בן יקר, הדלתות בכל החדרים בביתנו אינן נעולות. כאשר תבקש פרטיות, אנחנו נכבד זאת בשמחה. אתה יכול לסגור את הדלת, אך בבקשה לא לנעול. כל בני הבית יקפידו לדפוק על הדלת כאשר היא סגורה" .
ב. הכניסה חופשית - כאשר הילד אינו בבית, החדר שלו יישאר פתוח לרווחה.
ג. נוהל ביקורים - כאשר מגיעים חברים (בכפוף לזמנים ולגורמים נוספים שאתם מסכמים) ניתן לסגור את הדלת, אך לא לנעול. אוכל לחבר'ה - במטבח בשמחה.
ד. שמירה על הניקיון - חשוב להבהיר לילד מה אין להכניס לחדר, וכי בעוזבו את החדר עליו להשאירו נקי ומסודר על פי הכללים הנהוגים בבית.
ה. שירותי אינטרנט - הורים אמיצים במיוחד ידאגו כי המחשב יימצא במקום מרכזי בבית ולא בחדר הילדים, על מנת להבטיח פיקוח על הגלישה באינטרנט ובכך למזער את הסיכונים הכרוכים בכך.
ו. הכינו את עצמכם - אם המתבגר אינו משתף פעולה עם ציפיות חשובות אלה, אין ברירה אלא לנהוג בתקיפות ולהפעיל סנקציות על פי הגיל ועל פי הסיטואציה. סביר להניח שהמתבגר כנראה לא יאהב את החוקים הללו, וינסה בכל כוחו לשנות את הגזירה. הוא יטיח בכם כי אתם הורים צרי אופק, מיושנים, בעלי דרישות לא הגיוניות ורק אתם "חופרים" לו בראש ו"יורדים" ללא צורך לחייו. ילדים מרחיקי לכת יציינו בפניכם שהם לא סובלים אתכם. יהיו גם כאלו שימצאו גם תומכים לדעתם בקרב אנשי חינוך יפי נפש הדוגלים בזכויות הילד אפילו במחיר של חשיפה לסכנות ועיצוב אישיות שלוחת רסן שאינה ממצה את הפוטנציאל הגלום בה. כדאי להתכונן לכל אלה.
פרופ' עמוס רולידר הוא מומחה מוסמך בניתוח התנהגות וראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות
