על אמונה ופיתוי

"דיאטה" מאת מיכל ווזנר, הסיפור שפותח את הספר "אהבה ומצוות אחרות", הוא טקסט מסמר שיער, בעברית הכי פשוטה ובסיסית, על סטודנטית צעירה לפני חתונה שמגלה לפתע שיש לה ספק מעריץ ספק סטוקר מוזר. בהחלט מעורר, אבל אם מטרת הסיפור היא להביא אלינו את בשורת הכותבים הדתיים-לאומיים, מה דתי-לאומי בו? אולי העובדה שבחור חילוני היה פשוט ניגש לבחורה ואומר משהו (היי, בייבי) במקום לתחוב לידה ברעד מחברת מכתמי אהבה. ווזנר מצאה ברגישות את המקום שבו הביישנות הדתית המפורסמת נדמית לאי שפיות זמנית. לעומתו, 'מחוק' של אוריה קניג, הסיפור החותם את הקובץ, הוא מהתלה שחורה שבבסיסה התחכמות מילולית נבובה, המעידה כי הסיפורים ב'אהבה' אינם אחידים ברמתם. אבל כשדוחסים 25 סיפורים לקובץ בן 253 עמודים, זה לא יכול להיות אחרת.

מרבית הסיפורים ב'אהבה' דומים ברוחם לאותה 'דיאטה' – נגיעות קטנות של רגש. סוגיות האמונה חורכות בבשרם של הכותבים, הפיתויים קורצים מכל עבר, והם, עם חצי רגל בעולם החילוני, אינם יודעים את נפשם מבלבול ומבוכה. פה ושם זה גם מה שקורה לסיפוריהם, אך יש בהם כאלה שיתעלו מחיבוטי הנפש השגרתיים לאמירה קיומית והגותית מעניינת ולא צפויה.

ב'חרדל', אטיוד סתמי למדי של הכותבת מרלין וניג, חוזרת בתשובה שבה לדרכיה הנלוזות לאחר שבעלה משעמם ולא מספק אותה, אבל ב'רות' של ציפי מורדי מתברר שאצל הדתיות הרווקות המילים "בקרוב אצלך" צורבות הרבה יותר. 'מיר'לה שיינדורף' של לירון נגלר-כהן מגלגל ידידות מוזרה בין שתי נשים בודדות – ניצולת שואה קשישה ואם צעירה לחמישה, שבעלה הקפדן מרחיק אותה מהעולם. שילוב כמעט בלתי אפשרי, בכתיבה כמעט מופתית, בין אימי מחנות ההשמדה לבין ביצת רכילות וחטטנות צהבהבה.

במרכז הקובץ עומדים בעיניי שני סיפורים ארוכים יחסית על המשולש המסוכן של אהבה, אמונה וחיפוש עצמי, במובן המאיים של הטלת הספק. הראשון, 'ממעמקים' של אהוד פירר, מעלה באמצעות חוזר בשאלה שיכור את הרעיון החתרני שכדי לאהוב את אלוהים באמת, מכל הנשמה והלב, צריך להכיר גם את הסיטרא אחרא. בשני, 'גשרים' של נחום אבניאל, צעירה מתאהבת בבחור 'רוחני' יפה עיניים, אבל הרוחניות שלו מתבררת במהרה כסוג קטלני במיוחד של מאניה דפרסיה. הרומנטיקה כאן היא ערימת קלישאות מביכה ובלתי הפיכה, שמתחילה עם שלמה ארצי ולאה גולדברג, ונגמרת הרבה אחרי 'הנסיך הקטן', 'אמנות האהבה' ו'זאב ערבה'. כותבים דתיים יקרים, אחים שלנו, למה לא תנסו למצוא משהו חדש? תפתיעו פעם.

מה שמביא אותנו להברקה הגדולה של הספר, 'מאות מתנחלים הפגינו' מאת צור ארליך, שנפתח במשפט המדהים הבא: "הודיה חשבה פתאום: אני סטריאוטיפ מהלך". והיא באמת כזאת, עם חצאית ג'ינס וסווטשירט של בני-עקיבא, שומעת שלמה ארצי ואברהם פריד וסורגת כיפות. הודיה תוהה האם יש גם חילונית תל-אביבית סטריאוטיפית וברגע אחד צלול חושבת שבעצם כולנו אותו הדבר, עד שהחילונית הסטריאוטיפית שמולה שואלת: למה רצחתם את רבין? כך, ברגע אחד של השראה, הצליח ארליך לסכם את עצם סלע קיומנו בארבעה עמודים קצרצרים. 

• אהבה ומצוות אחרות, עורכים: עדי גרסיאל ואסתי רמתי. הוצ' ידיעות ספרים, 253 עמ'