לא כל כך ממהרת לפנות לו מדף בארון
ידיד שלי אמר שצעד מוחשי זה אמור להביא לשינוי המחשבה לגבי מציאת בן זוג ו/או שינוי בתפיסת המרחב האישי, כדי לתרגל התנהלות בחלל בו יש מקום למישהו נוסף. נראה לכם?
בגלל חוסר זמן החזרתי תשובה בצורת עשרה סימני שאלה, משולבים בשלושה סימני קריאה, שנענתה מצידו ב"למה את תמיד צריכה להתווכח? פשוט תעשי את זה".
אני מודה שבימים אלה לא קשה לי לפנות מקום בארון. הבגדים מהחורף הקודם כבר לא מתאימים (היי, זה בגלל שרזיתי!), ומגפי הזהב התבלו וטרם מצאתי חדשים (זה מה שקורה כשבאופן מפתיע אופנת הזהב עוזבת את מחוזותינו בלי להודיע מראש). אבל בבחירה בין האפשרות של לעשות מעשה לבין האפשרות לחשוב ולדרוש סיבותיו, תמיד אבחר באופציה השנייה. הרי דקארט כבר אמר את זה לפניי "אני חושב, משמע אני קיים" (פרס בין הקוראים למי שיידע את הניסוח המקורי של משפט זה).
וכך, אחרי ויכוח של שבוע, כשנשבעתי שאם הוא לא מגלה לי את הסיבה להצעתו "המגונה" לא אצפה איתו בשידורים החוזרים של "הכי גאים שיש" (כאילו שבאמת אוותר על 45 דקות עם בריאן קיני) - הוא נאות להסביר.
מה שעומד בבסיס הצעתו היה מהלך מחשבתי פשוט מאוד: פינוי מדף בארון כאקט פיזי, המהווה סימן חיצוני שמתורגם לתהליך פנימי. הווה אומר, אקט זה יביא לשינוי המחשבה לגבי מציאת בן זוג ו/או שינוי בתפיסת המרחב האישי, תוך ויתור מסויים על ה"עצמי", מתוך מטרה לתרגל התנהלות בחלל בו יש מקום למישהו נוסף.
והוא ממשיך בהסבר: הרי אם בחורה אומרת שהיא בעלת רצון לזוגיות, ולאדם נוסף שיהיה חלק מהמרחב שלה, פינוי מדף הוא אקט שמעיד על הרצון הזה להתממש ועל היכולת למימוש הרצון במציאות. גם אם זה אומר שהבגדים יזוזו ממקומם ויחשפו את הטפט הקיטשי שמכסה את המדף.
בדרך כלל אני שוללת מיד הצעות שכאלה. הפעם נראה שהתבגרתי, כי חשבתי על זה כמה ימים - ורק אז שללתי!
למה?
זה לא קשור לבעיית מקום: הפינוי יכול היה לעבור בקלות יתרה, שהרי כבר הזכרתי שטרם מצאתי את הזמן לחדש את המלתחה. זה גם לא היה קשור לגמרי לעובדה שכל העניין נראה לי כמו סוג של אמונה טפלה, שאני לחלוטין לא מאמינה בזה.
פינוי רעיוני או פינוי פיזי?
בעבר יצא לי כבר להגיב לטור של ללי בלו שעורר מחשבה על תפיסתי כרווקה. גם הפעם הטור שלה תפס אותי בהקלדת הטור הנוכחי, בפוזת ה"יו, אם נתאמץ נגלה דמיון ביני לבין שרה ג'סיקה פרקר שמקלידה את הטור שלה בזמן שהיא ממתינה לאיידן (שעדיף על ביג עשרות מונים)". ללי כתבה השבוע באומץ רב בנושא ויתור על מגרעותיה ועל דפוסי התנהגות מוכרים עבור פגישה עם בחור מיוחל.
ללי דנה בפינוי מקום בהיבט רעיוני של מחשבות ו/או תפיסות, ואני דנה בפינוי מקום פיזי. ידידי משלב בין השניים כאילו היו לחמניה ושוקו בקייטנה בחופש הגדול. לטענתו, שינוי בתפיסה חייב להיות מלווה באקט פיזי. הוא לא מתייאש, אלא וממשיך לנסות ולהסביר שהחשיבות היא באקט הפינוי עצמו, ובכך סוג של התחייבות כלפי עצמי לסיטואציה חדשה וכלפי ה"מרחב העיצובי" החדש שנוצר, שמוכן להכיל עוד אדם בתוכו.
פה אני עומדת בנחרצות, רוקעת בידי על השולחן, פונה אל השופט בעל הכנפיים וחיצי האהבה וקוראת: !Objection
כי איפה עובר הגבול?
להניח עוד מברשת שיניים, או להרים באופן קבע את מושב האסלה?
להתחיל לקנות סוכר (אני אשה של סוכרזית) או לצרף לחבילת הערוצים את ערוץ "אגו"?
ואולי בכלל לעשות מנוי קבוע ל"בלייזר" או להחזיק בבית די.וי.די. של "מת לחיות 3"?
הרי רבים האקטים שמזוהים כ"דברים של בנים" שאני יכולה לעשות, ובכך להכניס "נוכחות גברית" (אגב, את זה אני יכולה לעשות גם כך שפשוט אוותר על התור ששיש לי לשעווה בשבוע הבא).
ואם הוא בכלל בחור שלובש חולצות כפתורים שזקוקות למקום באזור של התלייה? זו כמובן מטאפורה, כי דווקא במקום של התלייה יש לי מקום רב בארון (אני לא מהמגהצות, זה משהו שכנראה לא עובר בגנים מסבתא, שגיהצה אפילו תחתונים).
בקיצור - למה לא להגיע לגשר ואז לחצות אותו, במקום לבנות גשר עוד לפני שהגענו לנהר?
פעמים רבות בחיים אנשים מתכננים לעצמם דרכי פעולה ותגובה לתסריטים אפשריים שכתבו כדי להיות מוכנים לכל סצינה. הסיבות לכך משתנות ובדרך כלל הן פחד, רצון לשליטה בחיים, ולעיתים אפילו צורך ראשוני וקדום בהישרדות. בפועל, ברוב המקרים, המציאות מציגה סצינה אחרת לגמרי, סצינה שלא התכוננו אליה והתסריט שניתן להם הוא לא כזה שחשבו עליו, ואיפה זה משאיר אותם?
הם כבר נטולי אנרגיות וחסרי כוחות, כיוון שההתמודדות עם מספר תסריטים במקביל התישה אותם. כשיגיע רגע האמת, ויגיע שינוי, גם אם הוא לטובה, הם יהיו כל כך מותשים פיזית ונפשית, שלא יישארו להם משאבים להתמודד עם המציאות החדשה ואפילו ליהנות ממנה.
כן, מציאות חדשה דורשת כוחות פיזיים ואפילו תעצומות נפש (מתנצלת על הדרמטיות), גם אם קורה דבר טוב כמו הגעת בחור מיוחל, שכן ההתרגלות למציאות החדשה, נהדרת ככל שתהיה, דורשת התכווננות שונה משהיתה קודם לכן.
לצפות את העתיד, אבל לחיות בהווה. זו התשובה לשאלה למה לא לפנות מדף. הסיבה טמונה במחשבה על חיים בהווה ולקיחת העתיד בחשבון, בניגוד לחיים בהווה ובעתיד בו זמנית.
קיבלתי פעם סטיקר בו נכתב "היום הוא המחר שאתמול כל כך חששת ממנו". אני לא רוחנית! חשוב לי להדגיש את זה, כיוון שאני לא מאמינה בלחיות את החיים בכותרות, ובטח לא בכאלה שנראה כאילו הגיעו מאדם שישב על שטיח מול ההימאליה וגילה את סוד האושר הפנימי תוך גלגול עשב כזה או אחר. אבל אפשר להסתכל על הסטיקר הזה לא ברמה רוחנית, אלא ברמה מעשית. הרי המחר יגיע בכל מקרה. הרעיון הוא להביא אותו בחשבון, ללא חשש, מתוך ידיעה שלא משנה מה יגיע ואיזה סוג התמודדות יביא איתו - הדבר ייתאפשר. העתיד, גם אם הוא טוב, לא יישתלט על ההווה, שכן לכל דבר זמן ומקום.
אז אני עדיין לא מפנה מדף בארון, אלא אם זה לקניות סוף עונה. אם יבוא הבחור (או בשפת האופטימיות - לכשיבוא) אני מבטיחה לפחות אפילו שני מדפים ומגירה לגרביים. אחרי הכל, כשעל כף המאזניים מונחות אהבה מול אופנה - הבחירה היא ברורה.
אבל כדי שהוא יגיע, נראה לי שלא מדובר על פינוי מדף אחד בארון, אלא על פינוי של חדרים בלב.
לפנייה לכתב/ת 
