יוזמה ניסיונית בנגב: איסוף זכוכית למיחזור
מיכל זכוכית ישאר על פני כדור הארץ מיליון שנה עד שייתכלה וכדי לייצר מיכל חדש צריך לכרות חול - שהוא משאב יקר שהולך ואוזל. אז מדוע אנו נאלצים להשליך את צנצנות הריבה ובקבוקי האלכוהול לאשפה? היחידה הסביבתית רמת הנגב יזמה תוכנית ניסיון לאיסוף זכוכית למיחזור ותפרוס בקרוב בנגב חביות מיון מיוחדות שתכולתן תועבר למפעל פניציה בירוחם
בפעם הבאה שאתם משליכים את צנצנת הריבה הריקה לפח האשפה עצרו לרגע וחישבו על הנתון הבא: רק בעוד כמיליון שנה צפויה צנצנת הזכוכית הזו להתפרק. עכשיו קחו את הנתון הזה וצרפו אותו למספר נוסף: כיום מייצרים אזרחי מדינת ישראל כשישה מיליון טונות פסולת בשנה - וכשלושה אחוזים מכמות זו היא זכוכית, שברובה איננה ממוחזרת או מטופלת.
אפשר לקרוא את הנתונים הללו באדישות ולמשוך כתפיים; במדרשת שדה בוקר החליטו שכדאי להתחיל לפעול. ביוזמת היחידה הסביבתית רמת הנגב, ובשיתוף המשרד להגנת הסביבה, הושק שם השבוע מתקן ראשון מסוגו לאיסוף ומיחזור זכוכית.
המתקן הצנוע, המורכב מארבע חביות איסוף כחלחלות, מזמין את התושבים מהאזור להביא את מיכלי הזכוכית שברשותם ולהפרידם לארבעה צבעים - לבן, ירוק, חום ושקוף. כשיתמלאו החביות תישלח הזכוכית למפעל פניציה ירוחם, המפעל היחידי בארץ העוסק כיום במיחזור זכוכית.
ייצור זכוכית = כריית חול
"זכוכית פוגעת בסביבה בשני היבטים", מסבירה הילה אקרמן, מנהלת היחידה הסביבתית ברמת הנגב, שיזמה את הרעיון. "ההיבט הראשון טמון בכך שהיא איננה מתכלה, וההיבט השני הוא העובדה כי לצורך ייצורה יש צורך בכריית חול". לדברי חגית ציוני, אחראית תחום המיחזור במחוז דרום במשרד להגנת הסביבה, מרבית החול כיום נכרה במכתש הגדול - אך לעתים נאלצים יצרני הזכוכית גם לייבאו מחו"ל. "זהו משאב טבע יקר ההולך ומצטמצם", היא מדגישה.
יישארו הרבה אחרינו. בקבוקים לפני ואחרי מיחזור (צילום: עידו גל)
אקרמן מבהירה כי היוזמה להצבת המיכלים החלה בעקבות פניות רבות שקיבלה היחידה מתושבי המדרשה וכי בהמשך, מתעתדים להיבנות מתקנים דומים בשאר יישובי הסביבה. "כיום ישנו פתרון רק לבקבוקי הזכוכית של המשקאות הקטנים - בשל חוק הפיקדון", היא מבהירה, "אבל מה עם כל השאר?".
כל השאר - צנצנות ריבה, קפה, בקבוקי שמן זית ורטבים, ואפילו בקבוקי האלכוהול שהבאתם בחופשה הקודמת מהדיוטי פרי - מושלכים מדי יום לפח האשפה הביתי - ופוגעים בסביבה.
המתכון? לרסק ולשרוף בחום של 1,700 מעלות
אז מה קורה לזכוכית במפעל פניציה ירוחם? אברהם שרביט, מנהל הלוגיסטיקה במפעל מסביר כי השלב הראשון בתהליך הוא ניקוי המיכלים משאריות המזון ותוויות הנייר. לאחר מכן מרסקים את המיכלים לשברים קטנים, כדי להקטין את נפחם. "בשלב הבא מכניסים את הזכוכית לתנור הפועל בחום של כ-1,700 מעלות צלזיוס".
כיום ממחזרים בפניציה ירוחם כ-30 מיליון מיכלי זכוכית בשנה, אולם במפעל מדגישים כי יכולת המיחזור גדולה בהרבה וכי הכל תלוי ביכולת איסוף המיכלים. רק לשם המחשה: בכל שנה משתמשים הצרכנים הישראלים בכ-400 מיליון מיכלים ובקבוקי זכוכית. דהיינו, רק כ-7.5 אחוזים זעומים מכלל מיכלי ובקבוקי הזכוכית כיום ממוחזרים.
"אנחנו מאוד רוצים שהפיילוט הזה יצליח", מעידה ציוני. "החול הוא כאמור משאב טבע מתכלה ולכן הצלחת הפרויקט חשובה". ציוני מציינת כי פעמים רבות מצליח תהליך המיחזור להיטיב עם החומר והזכוכית שנוצרת במהלכו יוצאת אף איכותית יותר. "בנוסף, זכוכית ממוחזרת מקטינה את פליטות החומרים בארובות המפעלים - כך שזהו תהליך שיש בו רק יתרונות", היא מוסיפה.
ציוני ממקמת את הזכוכית גבוה בסולם הפגיעה בסביבה. "אמנם היא לא מזהמת כמו פסולת אלקטרונית, אבל בכל זאת מדובר בחומר שאינו מתכלה". בתשובה לשאלה מדוע אין בישראל מערך איסוף מסודר למיחזור זכוכיות, מסבירה ציוני כי מדובר בנושא הדורש השקעה רבה וכי הוא מצוי בתהליכי עבודה איטיים.
"אחת הבעיות המרכזיות היא העובדה כי זה דורש מערך שינוע - משאיות, כסף ותשתית איסוף. אבל אנחנו בהחלט רוצים לקדם זאת ולקדם פתרונות למען הדורות הבאים".
לפנייה לכתב/ת 
