כשהאח היחיד שלך מת

מוזר לתאר הרגשה שמתכוננים אליה כל כך הרבה זמן, ודווקא ברגע שהיא אמורה להגיע חוטפים בלק־אאוט ולא מצליחים להרגיש כלום. תמיד ידעתי שהוא ימות, ולא בדרך המסורתית שבה כולנו מתכוננים לזה שאהובינו ילכו לעולמם. המוות תמיד הציץ מאחורי הכתף של אילן, ואף פעם לא מצמץ ראשון כשהמבטים שלנו הצטלבו.

אחי הבכור אילן, שנודע בכינוי "דיימונד" כי הוא נצנץ כמו יהלום, היה נכה צה"ל שסבל מהלם קרב. מלחמת לבנון הראשונה, חובש. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים. כשחי והרגיש טוב, היינו הכי אחים שאפשר לדמיין. אם הייתם רואים אותנו הולכים יחד ברחוב, הייתם קולטים מקילומטר שאנחנו אחים. אבל בחייו של אחי היה גם צד שלא היה לי חלק בו. הוא נמשך למקומות אסורים, מלוכלכים. הוא בטח היה אומר שהוא אוהב להיות מטושטש, להימלט אל חיקה החמים של השכחה. בכל מקרה, הוא חי בצללים.

בכל פעם שהוא לא היה עונה לטלפון מאמא שלי, היא היתה בטוחה שהוא מת ואני הייתי מקבלת טלפון: "הוא לא עונה לי. תיסעי לבדוק אם הוא חי". אז הייתי עוזבת הכל, עולה על קו 18 לכיוון פלורנטין, יורדת בתחנה הראשונה ברחוב סלמה וחוצה את הכביש לרחוב אבולעפיה. הייתי דופקת על הדלת, ואף אחד לא היה עונה, והייתי דופקת חזק יותר, ומתקשרת, ושנייה לפני שהייתי מחליטה להזמין אמבולנס הוא היה קם אל הדלת, מקומט משינה ומחויך מהפתעה. "סיסטר", הוא היה אומר בשמחה, "באת לבקר אותי?".

"כן", הייתי משקרת. בערך רבע שעה אחר כך הייתי אומרת כבדרך אגב ש"תתקשר לאמא, שלא תדאג".

שנאתי את זה. שנאתי לעזוב באמצע את כל מה שאני עושה, שנאתי את קו 18, שנאתי לעמוד ליד הדלת ולהתפלל שיפתח ושנאתי לשקר לו. אבל עשיתי את זה הרבה פעמים. בחלק מהן הוא היה מאוד חי, ובחלק פחות. בסוף נשבר לי.

"מצידי שימות", אמרתי לאמא שלי, "אני לא נוסעת יותר". מאז, בכל פעם שהוא לא ענה לטלפונים שלה, היא היתה נוסעת אליו בעצמה. אבל תמיד ידענו שיגיע היום הזה. היום שבו לא היא ולא אני נספיק להציל אותו.

שבעה ימים ושלוש שנים

לפני שמת לא דיברנו במשך שנה. אני לא רציתי. כשרואים סרט או קוראים בעיתון על מישהו כמו אילן, קל להזדהות עם הגיבור ועם הנטייה שלו להרס עצמי. זה נראה רומנטי, אולי קצת מושך, אפילו פנטזיה נשית קלאסית של "אני אציל אותו מעצמו". אבל בחיים זה אחרת. לעזור למישהו שמתעקש לא לעזור לעצמו זה מתיש, ואחרי שנים ארוכות התעייפתי. התרחקתי ממנו. לא רציתי להיות כמוהו, אולי כי פחדתי שאני בדיוק הוא ולא רציתי לצלול למטה יחד איתו. פעם אמרתי לו: "גם לאנשים הרגילים לא קל. גם אני נלחמת כל יום כדי להחזיק את הראש מעל המים. לא רק אתה". הוא לא הבין. ככה זה. המחלה עושה אותך כל כך מרוכז בעצמך שאתה מאמין שאתה היחיד שקשה לו.

המרחק בין חייו לחיי הלך והעמיק. הוא רצה לא להרגיש כלום, ואני ניסיתי לחיות חיים נורמליים אבל לא ידעתי איך. בכלל, נורמלי בשבילי זה קצת כמו תאילנד. שמעתי שיפה שם, אבל עוד לא יצא לי.

הוא מת לפני כמעט שלוש שנים. לקח יותר מדי כדורי הרגעה פסיכיאטריים שקיבל לפי מרשם ממשרד הביטחון, קיבל התקף אפילפטי, נפל על הספרייה, פתח את הראש ומת. הוא היה לבד בבית.

אני הייתי בסמינר הקיבוצים ולמדתי את הכתב הסיני כשאמא שלי התקשרה מפלורנטין ואמרה שאילן לא ענה לה, והדלת סגורה, והמשטרה כבר פרצה את החלון ונכנסה ויש רופא בפנים, והם לא נותנים לה להיכנס.

"אבל הוא חי?", שאלתי.

"אני חושבת שלא", היא אמרה. אני שתקתי.

"מסכנה", היא צעקה אלי מהקצה השני של העיר.

בשבעה כמעט שלא בכיתי. קפאתי, וחלק מהקיפאון שאחז בי באותו שבוע נוראי עדיין לא הפשיר. אחר כך בכיתי קצת, במיוחד כשרציתי אמפתיה. אחר כך הפסקתי, והתחלתי לבכות רק כשהשתכרתי. רק כשהייתי שיכורה יכולתי להרפות מהכעס. על החיים שלו, על החיים שלי, על החיים של אמא שלי ועל המוות של האח היחיד שלי. כשהייתי שיכורה לא כעסתי. רק התגעגעתי.

היום אני חושבת עליו רק לעתים רחוקות, ואז אני לא מרגישה כלום. זה גם בגלל אמא שלי: העצב שלה כל כך גדול שהוא ממלא את כל החדר. אבל לפעמים, כשאני מאפשרת למפלצת העצב לזקוף את הראש השעיר והשחור שלה, אני יודעת בדיוק מה קרה. נשארתי לבד. אחי היה הבנאדם היחיד בעולם מהסוג שלי. הוא היה בן ברית לחיים האלה, והוא איננו.

ויש עוד דבר שאני יודעת: אף אחד לא יאהב אותי כמו שהוא אהב אותי. לעולם לא. יום אחד אתחתן ובעלי יחשוב שאני משגעת, לפחות בשנים הראשונות שלנו ביחד. אבל אפילו הוא לא יאהב אותי כמו אילן. אחי האמין באמת ובתמים שאני הבחורה הכי מגניבה בעולם. "את צריכה לצאת עם גדולי האומה", הוא אמר לי.

יום אחד יהיו לי ילדים והם ישמעו סיפורים עליו. "דוד אילן", הם יקראו לאיש הזה שלא יהיה עבורם דבר מלבד סיפור. "אמא", הם יקראו לי, וגם הם לא יאהבו אותי כמו שהוא אהב אותי. הרי היינו - במשמעות הכי עתיקה והכי מלאה של המילה - אחים.

דם ויין

אני עדיין כאן, וגם אמא שלי. אבא שלי נפטר לפני עשר שנים, אבל זה סיפור אחר, והחיים אדישים ונפלאים. רק לפעמים מתחשק לי לנסוע לצפון, לשכב בשדה של אדמה חומה ורכה, ולהיטפטף למטה אל אחי. לאט, טיפה אחרי טיפה. הדם שלי ייספג באדמה ויקרא לאחי בלי מילים. הכאב החדש והישן, השירים, האהבות, הזיונים, השקרים ששיקרתי לעצמי והמחשבות שלא העזתי לחשוב, התאים שמרכיבים את המוח ואת הלב שלי - הכל יטפטף עד שלא יישאר כלום חוץ מחליפת עור מרוקנת.

אני לא עושה את זה. במקום זה אני שותה עוד כוס יין אדום ומעשנת סיגריה. ועוד אחת, ועוד. את זה אני עושה כי האח שלי, שלימד אותי כבר כשהייתי בכיתה ד' לאהוב את דיוויד בואי, לקח אותי פעם לחיפה לראות את הסרט "התחלות ראשונות". בסרט מלמד בואי את העוזר הצעיר שלו להתחיל לעשן. "אתה אף פעם לא לבד עם סיגריה", הוא אומר לו.

היי, אילן, אחי הגדול. נשארתי לבד בעולם. אני אפילו לא מסוגלת להתחיל להתגעגע.