ממי אנחנו גובים מחיר בעזה?
צה"ל והפוליטיקאים מונים בגאווה את החמושים ההרוגים. אבל מול מחבלים, המחזיקים אוכלוסייה שלמה כבת ערובה ומקדשים ג'יהאד - סטטיסטיקת המוות המקברית לא משפיעה
הבוקר, דווקא כשנדמה היה שההסלמה דועכת, ליבה אותה מחדש חיסולו של
בכיר הג'יהאד האיסלאמי בשומרון. הייתה זו כנראה הסיבה הישירה לירי הלא-מדויק
של יותר מ-30 רקטות מהרצועה. הלילה והשחר השקטים שעברו על יישובי הנגב המערבי מעידים שחמאס היה מוכן כנראה להסתפק בכחמישים הרקטות ששיגר אתמול. אבל האירוע בגדה הצית את זעמם שלא אנשי הג'יהאד ברצועה - וחמאס הצטרף גם הוא לירי. האבסורד הוא שאיש לא מעוניין כעת בהסלמה. אבל המציאות מוכיחה שרצף אירועים, שלא נחזה מראש, עלול להביא את שני הצדדים לפעול בניגוד לאינטרסים ארוכי הטווח שלהם.
צה"ל עומד כעת בפני דילמה: ההיגיון הצבאי אומר שצריך להמשיך בלחץ מבלי להרפות, וכך אולי אפשר יהיה להשיג בתוך כמה שבועות או חודשים כניעה של חמאס ללא צורך בכניסה למבצע רחב ברצועה. אבל אירועי הימים האחרונים מלמדים שלחץ צה"לי בתוך הרצועה - בעיקר אם הוא מצליח - מביא את חמאס ובעלי בריתו לתגובות שמסבות אבדות ומחייבות את התושבים בעוטף עזה להיות בכוננות ספיגה מתמדת. מצב כזה לא יכול להימשך זמן רב ועלול להכריח את צה"ל לצאת למבצע הגדול מוקדם משרצה.
צריך גם להכיר בכך שלפעולות צה"ל ברצועה יש השפעה שלילית ומעכבת על המשא-ומתן לשחרורו של גלעד שליט. ברור שכל התלקחות בלחימה - קל וחומר הריגת בנו של א-זהאר - מקטינה את הסיכוי שהחייל השבוי יוחזר הביתה בשלום. למעשה, מאז השתלט חמאס על הרצועה, מדינת ישראל נמצאת בסיטואציה של פיגוע-מיקוח בקנה מידה המוני: החמאס ושאר הקבוצות החמושות מחזיקים בתושבי הנגב המערבי ובשליט כבני ערובה. בתמורה לשחרורם מסבלם, הם דורשים 'תהדייה' (רגיעה) שמשמעותה: הפסקת הפעולות ההתקפיות של צה"ל, כמו גם הסנקציות הכלכליות והגבלות התנועה. זאת כדי שחמאס יוכל לבסס את שלטונו ולהתעצם לקראת עימות נרחב יותר.
מאמצי הממשלה וצה"ל לפתור את הדילמה באמצעות פעילות הדרגתית, מידתית וזהירה אינם מביאים לתוצאות המקוות. מצד שני, סיכוייה וסיכוניה של פעולה צבאית נרחבת ברצועה שווים כמעט, ואינם מבטיחים תוצאה ברורה בסופה. לכן צריך כנראה לתת סיכוי נוסף להפעלת לחץ מודרגת, הן בתחום הצבאי והן בכלכלי והמדיני. אבל כדי שהלחץ הזה יהיה יעיל, צריך להפיק לקחים.
שליט תחילה
ראשית, צריך להעניק עדיפות ברורה למשא-ומתן על שחרורו של גלעד שליט. איש במדינת ישראל, כולל תושבי הנגב הסובלים, אינו מוכן שגורל החייל השבוי ירבץ על מצפונו. כאלה אנחנו. לכן, כל עוד גלעד שליט בשבי, ידי הממשלה וצה"ל כבולות במידה רבה. משום כך צריך ראש הממשלה להפסיק את הדיונים העקרים, זוללי הזמן ועתירי הנזק הציבורי, ב"ועדה לקביעת קריטריונים". במקום להטיל את האחריות על חברי הוועדה הדולפת מידע מזיק, חייב אולמרט ליטול אחריות ולהחליט בעצמו מי מבין העצירים ישוחרר. הוא צריך להתייעץ עם השב"כ, אבל אינו חייב לקבל את דעתו. עליו לנהוג בדיוק כפי שנהג שרון בעסקת טננבוים. כך אפשר יהיה להאיץ את המשא-ומתן ולסיימו, גם אם לשם כך תידרש הסכמה ישראלית לרגיעה זמנית. צריך לזכור ש'תהדייה' היא זמנית מטבעה, וממילא יספקו לנו החמאס והארגונים האחרים ברצועה הזדמנויות למכביר לחדש את הפעילות היזומה של צה"ל.לקח נוסף נוגע למה שמכונה אצלנו "גביית מחיר". צה"ל, השב"כ והפוליטיקאים מציינים לאחרונה בסיפוק ובגאווה את המספר ההולך וגובר של חמושים הרוגים בצד הפלסטיני כתוצאה מפעולות התקפיות של צה"ל. אבל האמת היא שסטטיסטיקת המוות המקברית הזו היא חסרת משמעות מבחינת השפעתה על המוטיבציה של המחבלים. יש לנו עניין עם אויב שתרבותו ודתו מקדשות את המוות והסבל במסגרת הג'יהאד. לכן הוא חסין במידה רבה מפני פעולות שנועדו להכניעו ב"גביית מחיר" סיטונית ללא הבחנה.
מה שכן יעיל הוא פגיעה פיזית בשדרת ההנהגה ובבכירי פעילי השטח של הארגונים האלימים. חיסולים ממוקדים היטב מקטינים את כושר הפעולה הארגוני והמקצועי של קבוצות החמושים. לכן צריך להפסיק עם הפעולות שתכליתן הרג מזדמן של חמושים. ל"גביית המחיר" אין תכלית ממשית; היא רק גורמת להתלקחויות בלתי נשלטות, בעיקר כשהיא מצליחה מדי. במקום זה צריך להתמקד בהנהגות ובמקצועני הפיגועים. בנוסף לפגיעה תכופה במנהיגים הפוליטיים והצבאיים של הטרור, צריכה הפעילות היזומה של צה"ל להתמקד ביירוט מיידי של משגרי טרור תלול-מסלול, בהרחקת חמושים מהגדר ובאיסוף מודיעין אנושי.
לקח שלישי: הדרג המדיני וצה"ל צריכים לדאוג שהאוכלוסייה האזרחית הישראלית בעוטף עזה תהיה מסוגלת וערוכה לספוג. מיד עם תחילת פעולה בעלת פוטנציאל להסלמה, צריכים האזרחים לקבל התרעה ולהיערך לתפוס מחסה. זה יביא, אמנם, לשיבושים נוספים בשגרת החיים בעוטף עזה, אבל מספר הנפגעים בצידנו יצטמצם. בניית ממ"דים ומחסות קשיחים במספר רב ובמהירות יאפשרו לאזרחים בעוטף עזה למצות את התועלת שבהתרעות.
סביר להעריך שאם יופקו לקחים אלה וייושמו, אפשר יהיה להימנע מכניסה מאסיבית של צה"ל לרצועה.
בני ערובה בנגב
צילום: אמיר כהן
מומלצים
