אולמרט בשדרות הקסאם

הדר חסון מקיבוץ גבים מוכה הקסאם יסיים בקרוב י"ב ויתגייס לצה"ל. אבל הוא לא יילך לקרבי, לפחות עד כמה שזה תלוי בו. אתמול בלילה הוא בא כדי לשמוע את אולמרט, אבל לראש הממשלה לא היה זמן לשמוע אותו. הוא עמד בכובע מחמם מחוץ לגן הילדים רימון שבקיבוץ, ואת מה שלא הצליח להשמיע לראש הממשלה בפנים, אמר לנו בחוץ: "אני לא מבין למה אני צריך לתרום למדינה שלא ממגנת אותנו. אף אחד לא מתייחס אלינו. אני מרגיש שאני לא לרוצה לעזור למדינה שלא תורמת לנו. אני שוקל לא ללכת לקרבי".

אל אזור הרקטות

יום חמישי, תשע בערב. אולמרט עולה על המסוק הצבאי, בדרך למנחת שליד שדרות. אחרי שלוש יממות עקובות דם, בעיקר בצד הפלסטיני, הוא מגיע לעיר הקסאם לסיור שלישי מאז מונה לתפקיד. לא קלים לו הסיורים האלה. קשים לו בעיקר המפגשים עם התושבים בשדרות ועוטף עזה, שחלקם הגדול איבד אמון בו ובממשלתו. אולמרט, שהפעם נלווה אליו גם סגן שר הביטחון מתן וילנאי, קיווה שהפעולות הממוקדות בעזה יקלו הפעם את נחיתתו. הוא התבדה.

ידיים על הראש מפני הקסאם

"עברנו בעבר ימים קשים, ואני בטוחה שנעמוד גם בימים האלה", אמרה ימימה שי מקיבוץ גבים לראש הממשלה. "מצד שני אני לא בטוחה שהממשלה, על זרועותיה, עומדת במבחן". חברהּ לקיבוץ, חגי צח, המתגורר בגבול עזה כבר 50 שנה, סיפר לראש הממשלה על האימה שתקפה אותו בבוקרו של אותו יום, נוכח מטח הקסאמים והצבע האדום. "מישהו בממשלה בודק את השחיקה שלנו?", הוא תמה.

ניסן ניר, יליד 1929 מגבים, ששניים מנכדיו עומדים לפני גיוס לצה"ל, הוסיף: "60 שנה מאז עמדנו תחת אש פגזים ואווירונים, אחרי שמיגנו אותנו והקימו לנו חדר ביטחון, סוללת עפר ותעלות עם שקי חול, ממשלת ישראל לא דואגת לנו. אלה הבטחות שלא באו למימוש", הטיח הפלמ"חניק מראשוני תושבי הנגב המערבי.

ראש הממשלה, בגו כפוף אל שולחן ילדי הגן, ממלא רשימותיו, אינו מעפעף. הוא שומע את דבריו הכואבים של אורי סלע מקיבוץ כרמיה, על אפליה "בין חלק מהמקומות שכן ממוגנים, לחלק שלא. הרי מי ששולח קסאמים, לא מבחין בין שדרות לכרמיה. יש לנו סבלנות, אבל גם לה יש גבול". אחר כך מטיח בו יוחי מקיבוץ עין השלושה, שידעו השבוע אובדן מתנדב מירי צלף "שתמיד יבוא הקש שישבור, והגב נשבר". אחריו תדבר ענת טריוואקס, אם לארבעה מגבים, שתכאיב עם תיאור ילדתה בדרך לגן ששמעה אזעקת צבע אדום והיא, בת ה-5, נשכבה על הדשא החשוף בלב המשק ושמה ידיים על הראש, כאילו שזה ישמור עליה מפני הקסאם.

"אז תעשו שלום"

"הם", אומר ראש הממשלה ומתכוון לשכנים הפלסטינים הרעים, "יהיו פה לתמיד. הם לא יברחו מפה". בימלה ארד, גם היא מגבים, מתפרצת לדבריו: "אז תעשו איתם שלום, אני לא מבינה למה אף אחד לא אמר על זה מילה הערב כאן".

"אנו מנסים, אך לצערי, לא כולם ירצו לעשות איתנו שלום", מסכם אולמרט, וחוזר אל הצרות שמחכות לו בבירה - מהקואליציה הנחלשת, וינוגרד שמעבר לפינה, אחמדי-ניג'אד המעשיר אורניום, והעתיד המאיים על תושבי עוטף עזה ואשקלון ועל כהונתו שלו.

מחוץ לגן הילדים עומדת א', נערה בת 15 מגבים, מיואשת מכך שראש הממשלה שלה, אינו יכול להבטיח את שלומה בארץ הזאת: "לא טוב למות בעד ארצנו, כי ארצנו זה שתי מדינות", היא מסכמת את תובנותיה מהביקור, בחוכמת חיים של נערה המתבגרת מהר הרבה יותר תחת אש. "יש ארץ אחת שלנו, של מי שחי פה את המלחמה, ויש את הארץ של אלה שחיים פה, אבל הראש שלהם בארה"ב", אמרה וכיוונה מבטה אל עברה השיירה של ראש הממשלה החוזר אל החיק הבטוח, יחסית, של מעון ראש הממשלה בשכונת רחביה בירושלים.