געגועיי ליהודי הגלותי

לימדו אותנו לזלזל בו. לא אמרו זאת באופן ברור וחד, אבל זה היה בהחלט באוויר. הצבר יפה הבלורית והתואר ניבט אלינו בכל פינה. ואילו היהודי הגלותי הכפוף, הדווי, זה שיודע לספוג ולא להחזיר, זה שחושש מהכלב ברחוב, זה שהולך בשוליים של המדרכה כיון שהוא יודע שהוא אזרח סוג ב', את היהודי הזה למדנו לתעב. בנינו את האתוס של הלוחם בסיירת, התרפקנו על יומני 'מאיר הר-ציון' , 'פטרה' הפכה למושא חלומתינו ההזויים, השטיבל בוורשה היהודית החרבה הפך לסמל החורבן היהודי ואילו הקיבוצניק לסמל התקומה והשיחרור מעול זרים.

פרשת השבוע שלנו 'בשלח' היא שיר הלל ליהודי הגלותי, הפחדן, הכפוף, התלוש. הפרשה מתחילה בשרטוט דמות האנטי-גיבור שלו. הפרשה פותחת בכך שכששלח פרעה (סוף סוף) את העם ממצרים, לא הנחה אותו אלוקים ללכת 'דרך ארץ פלישתים' , שהיא דרך הים הקצרה ביותר לארץ כנען/ישראל, כיון שהאלוקים חשש שיושבי הארץ ילחמו בעם המשוחרר והוא מצידו יסובב את פניו לצד השני ויחזור למצרים ממנה שוחרר. דהיינו, עם ישראל מתואר כפחדן, פאסיבי ונטול יכולת תגובה של ממש.

גם אחר כך, העם מתקדם לכיוון ים סוף, פרעה מתחרט כי שיחרר את העם, אוסר את רכבו, לקוח את צבאו ויוצא למרדף אחרון אחרי העם היוצא. העם ניצב כשמצידו האחד הים הטובעני ומצידו השני, פרעה וצבאו. וכך מתארת זאת התורה:

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל-פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:

י וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' :

יא וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:

יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

יג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם:

יד ָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:

התנהגותו של העם מבטא יפה את התנהגותו של היהודי הגלותי, נעדר התושיה והאומץ. ואז מגיע הנס הגדול - הים נבקע לשניים, ישראל עוברים דרכו בשלום ואילו המצרים הרודפים אחריהם ביבשה שבתוך הים. וברגע שהאחרון מבני ישראל מציג את כף רגלו על היבשה, חוזר הים למקומו הטבעי ומטביע את צבא מצרים על חייליו סוסיו ומרכבותיו.

ואו אז, מגיע הפן השני באישיותו של היהודי הגלותי. לאחר שזעק והתפלל מעומק ליבו, הוא פוצח בשירה. מיליוני גברים ונשים (בנפרד) פוצחים בהמנון דתי עמוק, המכונה 'שירת הים'. השירה מבטאת את עוצמת החוויה הנשמתית העמוקה של אדם שחש כי חייו תלויים לו מנגד והנה פתאום הבלתי יאומן התרחש, מה שנתפס כמחסום בלתי עביר, הופך בנקל למפלט ומושיע . "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".

וכאן באה הטענה: את שירת הים הנשגבה יכול היה לכתוב ולשורר רק היהודי הגלותי. רק הוא נקי מגאווה ותחושת 'כוחי ועוצם ידי', רק הבא בידים ריקות ובלב שבור רק הוא מסוגל לחוש את ההתגלות האלוקית ולתת לה ביטוי כה נשגב. נדמה כי החילון נגזר על ה'צבר יפה הבלורית והתואר, ולא חשוב מאיזה סקטור הוא בא. נראה כי החוויה הדתית המופנמת עד כדי כך שהיא פורצת כשירה קולקטיבית אדירה, היא נחלתו של זה שהוא חסר ביטחון עצמי ויכולת פרקטית לשרוד. ואילו זה שהוא בעל כוחות אנושיים ויותר חשוב, בעל תודעה של כוח ובטחון עצמי ('הצבר' לצורך העניין) הוא אמנם לא יהיה חסר אונים, אבל גם לא ידע להתפלל ולהודות. הוא נעדר את אותה רגישות ופתיחות כלפי מה שהוא מעבר למציאות - האלוקים.

הילכו שניהם יחדיו?

האם יכול היהודי הגלותי להפרות את נשמתו של ה'צבר'? האם יוכל ה'צבר' להגן על היהודי הגלותי, לא רק פיזית אלא למלא את רוחו באומץ ובתושיה? היוכלו השניים להפרות זה את זה? או שמא, בכל אחד מאיתנו 'הצברים' מתחבא לו היהודי הגלותי, החש בודד, תלוי ובעיקר נפחד.

לשם המשל בלבד (ויפים הדברים לערב פרסום 'דו"ח וינוגרד') הציבור בישראל מלקק את פצעי המלחמה האחרונים. התפרים הגסים שלכאורה כיסו את הפצע הולכים ונפרמים. הקומבינציה של ממשלה וצבא התגלתה כלא מספקת. כושר ההרתעה שלנו נשחק, עמוק בתוך העורף נפלו קטיושות, משהו בביטחון החד משמעי נסדק. היעדר הפיתרון הצבאי לשדרות גם הוא מעיק עלינו. האם זה לא הזמן בו מתעורר לו 'היהודי הגלותי'? ובדרכו שלו מתפלל? מחפש מזור לא רק בכוחו הארצי?

או שמא, מתקפת הטילים שאנו 'החזקים' לא מצליחים ממש לפתור? האם היא לא מעירה מרבצו את הגלותי שבנו? והרי גם האדם החזק עומד לעיתים מול מצבים לא פתורים (בלי לפרט ושלא נדע).

פרשת 'בשלח' מזמינה אותנו להתחבר לדמותו של היהודי הגלותי, ולקחת ממנו משהו. הענווה וחוסר הביטחון, שניים ממאפייניו הבולטים אלה הופכים אותו ב'הפוך על הפוך' לאיש החזק ביותר בעולם, כיון שהוא ניחן בביטחון, כיוון שהוא יודע להתפלל וכיון שהוא יודע באמת להודות. ודוקא כשה'צבר' פוכר את שערות ראשו בבלבול, הוא 'הגלותי' שיודע היטב מה עליו לעשות.