פתאום אתה מוצא נרות וקרמים באמבטיה שלך
מבחינתי, "אי" הוא בדרך כלל אי-סדר. ניקיון וסדר חד-שבועיים, מה שבהכרח משאיר חלק מהבגדים שאני פושט מעצמי במקום בו הסרתי אותם. אבל היא ומעצבת המטבחים דנו בסוגיות הרות גורל כמו מיקום האי במטבח, גודלו ואפשרויות האיחסון בארון מתחת. "לגור איתה" – הצד שלו
מבחינתי, "אי" הוא בדרך כלל אי-סדר. לא בלגן ולכלוך ברמה קשה, אלא ניקיון וסדר חד-שבועיים, מה שבהכרח משאיר חלק מהבגדים שאני פושט מעצמי במקום בו הסרתי אותם. אבל היא ומעצבת המטבחים דנו בסוגיות הרות גורל כמו מיקום האי במטבח, גודלו ואפשרויות האיחסון בארון מתחת. אני זוכר את היום, זוכר היטב, את המבט המאוכזב והמשתהה, שלה ושל המעצבת בהתאמה, עת נשאלתי לדעתי על גודל האי והשבתי שמבחינתי 80 ס"מ על 80 ס"מ זה מספיק בהחלט, שכן ניתן להניח עליו מגש של פיצה. באותו רגע איבדתי את זכותי להחליט, והתוצאה – אי בגודל של יבשת אוסטרליה באמצע הבית.
ובתוך המגירות? לי הספיקו שתי צלחות, מחבת, כוסות (לוויסקי, ל"שוטים", לבירה וליין) אבל פתאום היא חפצה בעוד סירים, משל היתה בשלנית מדופלמת. והששת, איזה מין שם זה "ששת"? אני מכיר ע-ששת בהקשר של שיניים, ואת "ששת" שלאחריו באה המילה "הימים" וכמובן את ידידו הטוב של רובינזון קרוזו על האי. אבל היא סבורה שחייבים ששת, וגם עוד איזה סיר ומחבת, שיהיה.
השלב הבא היה חדר העבודה. לא באמת עובדים בו, אחרת חדר העבודה נראה כמו - חדר עבודה. ניסיתי לשכנע, להסביר שחדר עבודה כשמו כן הוא, ועל כן אין זה הגיוני שיהיה סטרילי כמו חדר עבודה של רוקח. איפה! הכל נדון לכישלון. חדר העבודה כשיר היום לביצוע ניתוחים.
"וילונות?" תהיתי. "בשביל מה? יש חלון ויש תריס"
חדר השינה קיבל אף הוא נופך ביתי יותר. על רצפת הגרניט, משני צידי המיטה, הונחו שטיחים שלא התפתחו ועל כן נקראים "שטיחונים". תפקידם של השטיחונים לא ברור, אבל אני משער שהם מוסיפים חום ומונעים קור (מה עושים בקיץ?) בכפות הרגליים בשנייה לפני שנועלים את נעלי הבית. היא החליטה גם שצריך וילונות. "וילונות?" תהיתי. "בשביל מה? יש חלון ויש תריס. לדעתי זה מספיק". כמובן, שעתיים אחרי זה עמדתי עם שני וילונות ביד, ורבע שעה אחרי זה כבר נסעתי שוב לקנות מקדחה. בשביל הווילונות, כמובן.
וחדר הארונות? בגדיי הרבים סודרו בקפידה, לפי צורה ועונה. ממקום טוב באמצע הם נדחקו לכל מיני פינות אזוטריות, והכל כדי להכין מקום לעולים החדשים והחשובים הרבה יותר. כל מיני דברים שהונחו במדפים התחתונים פונו למחסן, על מנת לייעד את המקום לעשרות זוגות נעליים, שנאגרו בעמל רב ובשנים רבות של הליכה, לשמחתם הרבה של פרנסי הקניונים הגדולים ובתי כלבו במנהטן. בינינו, בשקט, יש מגירה אחת שאני אוהב במיוחד. אני קורא לה "ויקטוריה" על שם הבגדים התחתוניים (נו, טוב, lingerie) הנמצאים בה. רואים, לא הכל רע...
חדר האמבטיה זכה אף הוא לעיצוב. אמנם יש בו חלון ענק נפלא (ללא תריס – אין לי מה להסתיר מאף אחד), אבל לא יכולתי שלא להתפעל משדרוג מעמדה של מברשת השיניים שלה, שממקום צנוע על הכיור אך לפני שבוע עומדת עתה זקופה וגאה בתוך כוס יחד עם חברתה הטובה, משחת השיניים שלה (היא: "מה זו משחת השיניים שאתה משתמש בה. איכס"). בימים הבאים שמתי לב שבכל פינה רעננה במקלחת צצו להם נרות ריחניים וכמות מסחרית ממש של קרמים, סבונים, שמפואים, מרככים, וכמובן, ידידה הטוב של האשה - פן. בשלב הזה התחלתי לתהות אם ייתכן שהיא שודדת בלילות סניפי סופר-פארם.
אחד הדברים שהכי מפחידים אותי, לצד מרוץ הגרעין האיראני ואפקט החממה, הוא כניסתה של מכונת כביסה לביתי. עד כה, כ-13 שנה, נמנעתי מכך ואיפשרתי לאנשים טובים (תודה, אמא) לשלוט ללא עוררין על התחום הזה. אבל היא סבורה, שאם יש כבר הכנה למכונת כביסה במרפסת השירות, הרי שמכונת כביסה ומייבש ישתלבו בה יופי. כל אימת שהיא מזכירה זאת אני משפיל מבט לריצפה או בוהה בנקודה דמיונית בתקרה ותוהה, מי יכבס, מי יתלה (לא כל הבגדים מתאימים למייבש!) ומי יגהץ? האמת – אני יודע מה התשובה. אבל הייתם מתים שאהיה מספיק טיפש כדי לכתוב: "אני, אני ואני".
כל יום חמישי שוב צצה השאלה: "מה, גם היום יש משחק?"
המגורים הכמעט-משותפים הביאו אילוצים נוספים. בימי חמישי יש משחקים של "מכבי", ובימי שבת של קבוצתי האהודה. איכשהו היא מצליחה להדחיק זאת, וכל יום חמישי צצה ועולה מחדש השאלה: "מה, גם היום יש משחק?". ושלא תטעו, אני מזכיר לה, בחיי, מזכיר לה בכל יום רביעי מה יש מחר ובכל יום חמישי בבוקר מה יש היום בערב. אז היא משתדלת ומכינה סלטים וקונה מיץ, שיהיה. אז אנחנו, כשהיא הולכת, מזמינים פיצות ושותים אלכוהול ואני, כמו כוּסית בהתהוות, אוכל גם מהסלט שהיא הכינה.
לנשים יש שמיעה אבסולוטית ויכולת לבצע כמה פעולות במקביל. אם עד כה ניתן היה לדבר חופשי, הרי מעתה יש כללי דיבור, וכשאני משיב לבן או בת שיחי תשובות של "כן", "לא" , "שחור", "לבן" או סתם הברות, מיד יודעים שהיא אצלי. היא, מצידה, יכולה לשטוף כלים, לשמוע (כן, לשמוע) טלוויזיה, לחלק הוראות, ובו בזמן פשוט לפענח תוכן כל שיחה טלפונית כאילו היתה מינימום קצינת מודיעין.
כשפותחים את המקרר אין ואקום ששואב אותך פנימה
אבל יודעים מה? להכניס מישהי הביתה זה להכניס לחיים. זה המבחן האמיתי. ונכון, צריך להסתגל, ואם להיות כן, אז גם היא מסתגלת. פתאום בא לה לבשל, לא בא לה מסעדות. פתאום לא קונים בסופר אלא בסופר ממש גדול, וכשפותחים את המקרר אין ואקום ששואב אותך פנימה, אלא, הפלא ופלא, יש בו מצרכים! ופתאום, אמנם יותר צפוף במיטה, אבל הרבה יותר חם. ונעים, וכיף. ופתאום, יש תירוץ לקום מאוחר יותר בבוקר, כי היא מתקלחת, וכוס הקפה שלי כבר לא מיותמת, כי לצידה עומדת כוס נוספת, שהכנתי לה, עם שוקו או תה. ופתאום, ממש פתאום, אני מוצא זמן בבוקר, בין הקפה לעיתון, גם להכין לה סלט. שיהיה לה בכיף. ופתאום, פתאום אני מחייך בבוקר, סתם, ככה, כי בא לי לחייך.
נכון, מבחנים רבים עוד לפנינו. אני מניח שיגיע היום בו לא יהיה מנוס מלארח, והיא תרצה לבשל. אני מניח, בעצם, כבר עכשיו, שהתחלתי להתרגל לריח הבוקע מהתנור לעיתים, והמשפט: "זה בסדר, אני תמיד מעדיף טיפה יותר שרוף", נשמע אמיתי מיום ליום. ואולי עוד יהיו מריבות, בהן כל אחד ייסוג לקצה המיטה, ואחר כך נשלים וכאמור, גם זה כיף. ולכן, בינינו, אם נוריד לרגע את המסיכות, הציניות (טוב, הציניות לא יורדת לי, סורי), הסקס המזדמן והבילויים, החדירה לאינטימיות שלנו והצורך בלחלוק את חיינו עם הצד השני – אז הכי כיף זה לדעת, כשאני חוזר מהעבודה, שהאור בבית דולק, או שיש לי למי להדליק את האור. כי אור רק לעצמך לא מאיר מבפנים, והאור שהיא מביאה, דווקא כן.
לפנייה לכתב/ת 
