לגור איתו: מזל טוב, חזרת לגור עם שותף
כמו איזו רגרסיה של הטבע, במקום להמשיך בתהליך החיובי של הגדלת מספר המטרים שמסביבי מצאתי את עצמי חוזרת שנתיים אחורה ונאלצת לחלוק דירה עם שותף. ולא סתם שותף, אלא אחד כזה שדורש בעלות שווה בחדר השינה שלי, במיטה שלי, ורחמנא ליצלן - בארון הבגדים שלי
אבל עכשיו, שבע שנים אחרי המעבר הראשון עם ההוא, וקצת אחרי המעבר עם הנוכחי, אני לא יכולה שלא לחשוב על הצורך הדחוף בביצוע מחודש של המנון ההתברגנות האולטימטיבי הזה. משהו בסולם קצת יותר מינורי, אולי עם עמיר בניון כזמר.
נתחיל מזה שעניין השדרוג שבעצם המעבר הרבה יותר מוטל בספק בגיל 30. מאז שיצאתי את בית הוריי בגיל 23 הספקתי לגור בסוגים רבים ומשונים של פתרונות אכלוס: ב"קומונות" סטודנטים עם עוד ארבעה שותפים בחלקים הבלתי מוארים של העיר, בדירות שותפים שחולקות מטבח, שירותים וקיר גבס דק מאוד, ואפילו בדירה חביבה במרכז העיר עם חברה טובה שהפכה לחברה טובה לשעבר אחרי שנה של חלוקה בחשבונות ובמשחת השיניים.
מסע החתחתים בדרך להגשמה עצמית היה אם כן מפרך, וברובו גם צפוף למדי. שנים אחרי ההתפכחות מדירת שותפים נוסח "חברים" הגעתי סוף כל סוף אל המנוחה והנחלה - דירה משלי. כלומר, לא בדיוק שלי, אלא בבעלותו של אדם אחר, המעורה היטב בהתפתחות הנדל"ן בתל אביב, ונכון, רק קצת יותר גדולה מחדר השינה שהיה לי בדירת השותפים הקודמת. אבל רק שלי, ויש בה, כמתחייב מהגדרתה, מקלחת שהיא רק שלי, חדר שינה שהוא רק שלי, ואפילו מטבחון קטן שהוא לגמרי, אבל לגמרי, רק שלי.
אחרי שנים שנאלצתי לחלוק את קרינת האנטנות הסלולריות עם שותפים ובני זוגם המזדמנים, הגעתי למצב שאני יכולה לפתוח את החלון, להתבונן על האנטנות של הבימה בגאווה ולדעת שהן שולחות את קרניהן אליי ורק אליי. היה זה ללא ספק שלב משמעותי בהתפתחותי, שממנו יכולתי לראות את העתיד בצורה משביעת רצון: היום דירה קטנה בקומת קרקע, מחר דירה יותר גדולה בקומת שנייה, ומי יודע, אולי ביום מן הימים דירת גג מפנקת.
אבל אז, כמו איזו רגרסיה של הטבע, במקום להמשיך בתהליך החיובי של הגדלת מספר המטרים שמסביבי מצאתי את עצמי חוזרת שנתיים אחורה ונאלצת לחלוק דירה עם שותף. ולא סתם שותף, אלא אחד כזה שדורש בעלות שווה בחדר השינה שלי, במיטה שלי, ורחמנא ליצלן - בארון הבגדים שלי.
הו, ארון הבגדים שלי. אילו רק היה יכול לדבר, אני בטוחה שהיה גועה בבכי. אחרי שנים שהתרגל למגעם העדין של בגדיי, הוא נאלץ היום לשאת משקלם של שרוואלים כתומים, תחתונים מהוהים ואוהלי ענק עשויים צמר פלדה העונים לשם המוזר "סוודרים מנפאל".
"אתה באמת מתכוון ללבוש את זה?" שאלתי אותו, מצביעה ממרחק ביטחון זהיר על שרידיו הבלתי מעובדים של צמח הפשתן בדמותה של חולצה בצבע עכור.
"מה רע בחולצה הזו?" שאל כנשוך נחש, "אני מקבל עליה מלא מחמאות כל הזמן. היא מאד יפה בעיניי".
יפה בעיניך? רציתי לשאול, כמו שאני יפה בעיניך? אבל גם הפעם שתקתי והנחתי לו לקפל את ה"חולצה" ולהניחה לאחר כבוד ליד חצאית המקסי הנפלאה שלי מפריז, שאם ראיתי נכון החליפה באותו הרגע את צבעה הוורדרד לאדום מבויש.
רק יומיים של סידורי דירה נדרשו לי כדי להבין שהסמכות שלי בכל הנוגע ללבושו, תספורתו וכיוצא באלו עניינים אסתטיים היתה טריטוריאלית בלבד. מרגע שדרכה כף רגלו (נעולה בנעלי ספורט מתפוררות עטויות בוץ) על מפתן דירתנו החדשה, קם דבר בישראל. לא עוד מטרוסקסואל מבויש הדורש את עצתי בענייני מראה וטיפוח בכל יציאה מהבית, אלא קבלן שיפוצים שהעביר את ימיו בכפר נידח ושומר על בלויי הסחבות שצד ביער כאילו היו ערכת הישרדות באיים הקריביים.
אנחנו מזניחות את עצמנו? אנחנו??
לא יכולתי שלא להרגיש תרעומת כלפי כל אותם אישומים חמורים המופנים תדיר כלפי נשים צעירות בדבר הזנחת מראן החיצוני מהרגע שבאו בברית הנישואים. אנחנו מזניחות את עצמנו? אנחנו מוכנות לוותר על אבות מזון מרכזיים בתפריט היומי רק כדי לעמוד בתשלומים של הקרם החדש לעור העיניים. וזה עוד אחרי 20 שנה של נישואים, בעוד שאתם, יומיים אחרי מעברכם למגורים משותפים, קורעים מעליכם את תחתוני הבוקסר של קלוין קליין שקניתם בתרגיל הסחה מוצלח ולובשים את תחתוני המשביר שקנתה לכם אמא לפני 19 שנה רק בגלל "שזה יותר נוח".
דמותו החדשה של בן זוגי היתה שונה שינוי ניכר מהדמות שהכרתי בשנה האחרונה, ולא מדובר כאן בדמותו החיצונית בלבד. מחתלתול מתפנק שמחייך ומכיר תודה על כל עצה הוא הפך לחיית טרף זועפת, וכל התייחסות שלי למלתחתו פורשה מיד כהצהרת מלחמה. כמו חיית טרף אמיתית הוא איתר בחושיו החדים כל ניסיון שלי להיפטר ממלתחתו באמצעים שנראו לו בלתי כשרים וסירב לקבל הסברים הגיוניים לחלוטין לגבי אופן סידור הארון (המדף העליון הוא לחולצות קצרות, התחתון לחולצות ארוכות וגג הארון - לסוודרים מנפאל).
טעם מוצק בענייני ריהוט
פתאום גם התברר שיש לו טעם מוצק בענייני ריהוט, שלא לומר "חזון עיצובי". למשל, על פי חזונו חדר העבודה ייראה כך: מחשב הניצב על פלטת עץ ענקית בגודלה, שטיח ירוק הפרוש לאורך הרצפה, תמונה של בחור מזוקן על אופנוע שסחב במיוחד מבית הוריו בנהריה וכורסה שמצא ברחוב, שיפץ והביא אותה למצב שאפשר לשבת עליה בבטחה אם מקפידים להטות את משקל הגוף ימינה. לאור הנתונים האלה, הרשו לי לתקן: אני כבר לא מרגישה כאילו חזרתי אחורה לתקופה בה גרתי עם שותפים, אלא כאילו עודני חולקת חדר עם אחי הקטן.
בלית ברירה נאלצתי אני, על מחשבי ושולחני, להידחק לנישה מיוחדת שסידר לי במרפסת השירות, משם בחירוף נפש, בקור גדול, תוך שידי הימנית נרטבת לפרקים מהגשם החודר מאחד התריסים השבורים, אני מורשית לשבת ולעבוד. ושלא יעלה בכלל בדעתי להתקרב למחשב הפנטיום מיליון ושבע מאות שלו שעליו הרכיב תוכנת BMX או XTZ או איזה X אחר. ובכלל, הכי טוב, לדעתו, זה שארכוש לי מחשב נייד. זאת אומרת, אני ארכוש אותו והוא ישתמש בו, כי אני ממילא אהרוס אותו. אבל אז לפחות יורשה לי, אחרי חפיפה אינטנסיבית, לעשות שימוש במחשב שלו, הניצב על פלטת העץ הענקית שלו, כשרגליי מתחככות בשטיח הירוק המעקצץ שלו ועיניי מנסות למצוא קצת הבנה וחמלה בעיניו של הבחור המזוקן על האופנוע שניצב מעליי, תוך שאני מנסה להפיג את הנימול שמשתק את רגלי הימנית מפאת המשקל שנאלצתי להפעיל עליה.
באופן מוזר השיתוף רק מצמיח יותר חבויות
ואם לפחות במעבר עם שותפים יש איזשהו חיסכון כלכלי, הרי שכאן השיתוף באופן מוזר רק מצמיח יותר חבויות. נתחיל מזה שעם עליית מחירי שכר הדירה בתל אביב, המעבר המשותף מהדירה הקטין לי את עלות השכ"ד בשבעה וחצי שקלים בלבד . אבל מה שבאמת היה מוזר לגלות זה את נטייתו התמוהה של בן זוגי להרבה. מהכל. לא ברור לי אם זה נובע מאיזה אינסטינקט גברי קמאי לצייד את המערה בחומרי גלם רבים למקרה של יום גשום, או שזו תגובת פוסט טראומטית לחיים בנהריה, אבל מעולם לא היה מסביבי כל כך הרבה נייר טואלט, בקבוקי מים מינרלים, ציוד כתיבה ותמרוקים. אם בעבר הספיקה לי שידת מגירות ומדף קטן במטבח כדי לאכסן את כל רכושי עליי אדמות, הרי שהיום שני ארונות קיר, שישה מדפים ובוידעם שלם לא מספיקים למחצית מתכולת קופסאות השימורים שיש בבית. לפעמים נדמה לי שבן זוגי הוא המפקד הסודי של המלאי הצה"לי לשעת חירום, ושכל הקדיחות הקדחתניות בקירות ביתי בימים האחרונים אינן מיועדות באמת ליצירת מדפים לספרים המשותפים שלנו, אלא כדי לבנות האנגר סודי ענקי שיאכלס רבבות של חבילות דפים למדפסת ונורות חשמל.
לא קל. אבל אחטא לאמת אם לא אמשיך ואספר, שאחרי שסיים להיטלטל ולהתפתל, ואחרי שהשבת לעצמך את התחושה בכף הרגל השמאלית והצלחת אחרי מאמצים ורטינות להתאים את תנוחת גופך בדיוק לזו שלו, אחרי כל אלו - הוא מושך אותך לעברו ומחבק אותך חיבוק גדול, ואת יכולה להניח את ראשך על חזהו ולעצום את עינייך ולתת לחלומות המתוקים לחלחל חזרה, והפזמון של "לגור איתו" איכשהו חוזר ומתגנב לך ללב.
לפנייה לכתב/ת 
