4-0 לירוקים: על המצור שהתפוגג

יציאת עולי הרגל וחזרתם, השבת הדלק והחשמל, פתיחת המעבר ברפיח וגיוס ההמונים וחלק מהמשטרים הערביים, האיסלאמיים וגם המערביים לטובת האזרח הפלסטיני - כל אלה נזקפים, בסופו של דבר, לזכות החמאס. תחת המצור, שאט-אט נסדק, הם מבססים את אחיזתו.

דיבר אבו-מאזן עם הישראלים או לא דיבר; פעלו ראשי הרשות או לא פעלו אצל עמיתים בישראל וברביעייה הבינלאומית - בסופו של דבר, ההישג נזקף לנחישות ול"לכידות" של החמאס ותושבי הרצועה. בסיוע כלי התקשורת שלו ושל העולם הערבי, שוב מוכיח חמאס כי הוא חולש על מנגנון משומן היטב.

מוציאים אנשים לרחוב עם נרות, המצלמות מתקתקות, העצרות מתארגנות בעולם הערבי באמצעות אוהדים וארגונים מקומיים, המונים פלסטינים שצובאים על המעבר ברפיח והמונים שמפוצצים את הגדר, כאשר דעת הקהל אינה יכולה שלא לגלות הבנה - כל אלה מהווים נדבך נוסף בהטמעת החמאס, נחישותו ובמיוחד שלטונו ברצועה, כעובדה קיימת בדעת הקהל הפלסטינית והבינלאומית.

אבל ההטמעה הזו היא החלק הפחות בעייתי מבחינת הרשות, ישראל, ארצות-הברית והמערב בכלל. החמאס מגייס המונים, ומול הגיוס הזה, נאלצים יריביו לגנות את המצור ואף לפעול לצמצומו. מאליו ברור שכל צמצום מחזק את הנייה, משעל, א-זהאר ושותפיהם, ולרגע נשכחות הסיבות למצור הזה.

חמאס, שכבר ניצח בבחירות ברשות ונהנה ממניות רבות בכל הנוגע לנסיגה הישראלית מעזה, נתפש היום כמי שמצליח להתמודד עם לחצי ישראל ואמריקה - ומחזיק מעמד ברצועה. הוא גם לא משתוקק עוד לפיוס עם אבו-מאזן והרשות.

"אנו בעד דיאלוג ואחדות", מבהירים הנייה, משעל וחבריהם, "אבל לא

 מתחננים לדיאלוג הזה". אל מול משא-ומתן מדיני, שרק נסים והרבה מאוד נפלאות יובילו לפריצת דרך רצינית בו, ולנוכח מחסומים שרק מתרבים ושגשוג כלכלי שנראה רק בטלוויזיה מהוועידות הבינלאומיות, ולא ברור מתי יזלוג גם לשטח - הדרך לחזרתם של הפתח ואבו-מאזן לדיאלוג עם החמאס אינה ארוכה. את ה"הפיכה הירוקה", מי בכלל זוכר. כשהם יחזרו לדבר, יירשם ניצחון נוסף של הירוקים.

ברשות מסכימים כי כל עוד אין שינוי בגישה הישראלית במשא-ומתן, החמאס ינצח. הבעיה היא שמבחינת הפלסטינים, הניצחונות הללו לא מחזירים בינתיים את הפרנסה, ולא יסירו כנראה את המחסומים. כשגם זה יקרה, דרכו של אבו-מאזן תיראה עוד יותר בלתי ריאלית. ומי יזכה מכך?