אי-רציונליות פחמית

רציונליות פירושה שימוש באמצעים הנכונים והמתאימים ביותר להשגת מטרה. כך הגדיר זאת הסוציולוג מקס ובר. במשטר דמוקרטי תקין, המטרה מנוסחת על ידי נבחר הציבור והפקידים גוזרים ממנה את האמצעים. זהו אולי המפתח לשלטון יעיל ויציב. אך כיצד ניתן להסביר פקידים שפועלים בהיגיון שמנוגד למטרה, או מפעילים אמצעים שמכתיבים את המטרה? זוהי תמונת המצב שעולה מהכוונה להקים תחנת כוח פחמית נוספת, שלישית במספר, באשקלון.

את ההחלטה העקרונית להקים את התחנה קיבלה הממשלה בתחילת העשור. המטרה הייתה מענה על ביקושים גוברים והולכים לחשמל, שהוכפלו במהלך שנות ה-90.

האמצעי שנבחר היה הקמת תחנת כוח פחמית, למרות שכבר אז היה ברור שההיגיון שמאחורי ההחלטה מעוות: צוות מומחים של משרד התשתיות, הממונה על תחום החשמל בישראל, בחן את הנושא וקבע כי אין צורך בהקמת תחנה פחמית לפני 2017 מסיבות כלכליות. השר דאז, אביגדור ליברמן, דחה את הקביעה והפך את ההחלטה ב-180 מעלות. מדוע? לשר פתרונים. אולי לחץ פוליטי כזה או אחר ואולי פשוט מחשבה שבלונית של השר, שהושפעה מהאמצעי הידוע והמועדף של חברת החשמל.

מאז הצטרפו סיבות רבות לתמוך בחוות הדעת המקצועית של משרד התשתיות: מציאת גז טבעי מול חופי ישראל וחתימה על הסכם הגז עם מצרים, התנגדות הדרגים המקצועיים במשרדי האוצר, הבריאות והגנת הסביבה להקמת התחנה, החלטת ממשלה על פיתוח בר קיימא, המתנגשת עם הקמת מתקנים מזוהמים בסדר גודל כזה, וגם המהלכים לקבלת ישראל למדינות ה-OECD, הכוללים יישור קו עם סטנדרטים בינלאומיים סביבתיים. לאחרונה הצטרפה סיבה נוספת: ישראל השתתפה בוועידת האו"ם לנושא שינוי האקלים בבאלי והצהירה על לקיחת מחויבויות לצמצום בפליטת גזי חממה. למי שלא יודע, מקור הפליטה הגדול ביותר של גז החממה העיקרי, פחמן דו-חמצני, הן תחנות כוח פחמיות.

איך מתיישבת תחנה פחמית עם שאיפה לצימצום פליטות? (צילום: אמיר כהן)

סיבה לא פחות משמעותית מכל אלה היא סקר בריאותי שעקב אחרי השפעות זיהום האוויר על תינוקות וילדים באזור אשקלון מאז הקמת התחנה הראשונה ב 1991. הסקר מצא עלייה ברורה ולעיתים דרמטית במחלות נשימה בנבדקים מול ירידה בתפקודי ריאה. הסקר מאשש את הגדרת התחנה, על ידי המשרד להגנת הסביבה, כ"מקור הזיהום הגדול בישראל" ואת הדירוג הישראלי, במקום הרביעי והמפוקפק, במדד בינלאומי לרמות הזיהום של תחנות הכוח הפחמיות במדינות העולם.

ובכל זאת, התכנית שדישדשה שנים במוסדות התכנון, מול התנגדות תושבים, ארגונים סביבתיים ומומחי אנרגיה, הצליחה כדרכן של תכניות בעייתיות, לשרוד. כעת היא מקודמת במרץ לקראת אישור. הטיעון הפעם הוא החוסר ברזרבות החשמל.

צריך לחסוך בחשמל - לא לייצר עוד

תומכי המהלך מודים שלא נעשה דבר בשנים האחרונות על מנת לבסס משק חשמל מודרני ובריא, אך כעת אין ברירה לשיטתם, אלא להקים תחנה המספקת חשמל באופן מאסיבי, למענה על הביקושים. זוהי קביעה שאינה נכונה.

תחנת כוח פחמית לא תספק את החשמל הנחוץ כעת, כיוון שתחל לפעול, אם בכלל, בעוד כשש או שבע שנים. הפתרונות המיידיים, במקרה זה, הם גם הפתרונות הנכונים לטווח ארוך: שימור אנרגיה בהיקף רחב, שלפי הערכות מתונות ייתר תוך עשור שנים הקמת שתיים או שלוש תחנות פחמיות. כמו כן דרושה הקמת תחנות סולאריות תעשייתיות וביתיות, שיצמצמו את התלות הישראלית בנפט ופחם מחו"ל, וכן הרחבת השימוש בגז טבעי, שיצמצם את הזיהום באופן ניכר.

כל הפתרונות הללו ישרתו באופן מושכל ורציונלי את המטרה של יצירת משק חשמל יעיל, המצמצם למינימום את נזקיו הבריאותיים, המקומיים והגלובליים. הרווח המשני למשק הישראלי יהיה, על פי ניסיון שנלמד במדינות אחרות, יצירת שוק של חדשנות המספק תעסוקה ומנופי צמיחה משמעותיים.

המשך חתירה להקמת תחנה פחמית בכל מחיר, תוך נפנוף בסיסמאות שגויות, הוא מקרה קלאסי בו האמצעי גובר על המטרה.