ואיפה ההבדלים?

במאמצי ההישרדות שלו, ראש הממשלה אהוד ברק מנסה בכל כוחו לדחוף הסכם כלשהו עם ערפאת, כדי שתעמולת הבחירות תוכל להציגו כממשיך תהליך אוסלו, וכאלטרנטיבה היחידה למלחמה אזורית.
מר נתניהו, כמי שבטוח בהיותו "התקווה הגדולה של המחנה הלאומי" מציע לנו "שלום קר" כדי לספק את הכמיהה הכללית לשלום, וכדי לספק למחנה ה"לאומי" תחושה של אלטרנטיבה למשא ומתן האלים המתנהל כיום. לטעמו, השלמה עם סגנון הדברות כזה עלולה להידרדר למלחמה כוללת.
אלא שמר ברק ומר נתניהו מציעים לנו בעצם מודל אסטרטגי זהה, למרות ההבדלים הטקטיים הלא מעטים ביניהם. זהו מודל מדיני הנשען על הסכמים על בסיס החלטות האו'מ 242 ו-338 . עיקר ההבדל הוא בקצב התרחשות הדברים: יותר נסיגה היום או יותר נסיגה מחרתיים. שני האישים מניחים, כי הפלסטינים לא יעמדו בהסכמים שייחתמו ובכך יאפשרו לממשלת ישראל להיות מקובלת גם על דעת הקהל בבית וגם על דעת הקהל במדינות המערב. בו בזמן, ימשיכו העניניים להתנהל בשטח בצורה דומה למצב הקיים, בלא סכנת הידרדרות למלחמה כוללת.
ראו עד כמה דומה התנהלותם האזרחית של ברק ונתניהו: היהירות, בחירת המקורבים על פי תג הנאמנות והעדפת ההישרדות האישית על טובת הכלל משותפים לשניהם, ובעיקר, הם סובלים מחוסר יכולת לראות את הבעיות ששלטון צריך לתת להן מענה - וגם אינם מגלים יכולת לטפל בהן.
עניין אחר המשותף לשניהם וחשוב להבנת כישלונם: שני ראשי הממשלה, כל אחד בזמנו ובדרכו הוא, ניסו לצאת מהסכם אוסלו בהתחכמות ומבלי שהאחריות הישירה תוטל עליהם. שניהם נכשלו. ערפאת הפר את ההסכמים בצורה בוטה, ולמרות זאת, דעת הקהל בעולם המערבי אינה זוקפת זאת לחובתו. מתברר שתבונה מדינית וראיה אסטרטגית אינה נחלת בוגרי ה'יחידה', והם גם לא מסוגלים ללמוד מהפרטנר למשא ומתן.
גם אם אין ספק ביכולתם של השניים לנהל מדיניות פנים בטריקיות מרשימה, החברה הישראלית זקוקה כיום להנהגה אחרת. כזו שיכולה לראות את הנולד, שיודעת להציג את האסטרטגיה המדינית שלה ומטרותיה ארוכות הטווח בצורה גלויה וברורה, כך שגם האזרח הפשוט יוכל להבין אותן ולהזדהות עימן. הנהגה שתדע לעורר סולידאריות חברתית, חרף חילוקי דעות קיימים.
עוד מעט יקראו לנו, האזרחים, להצביע על מוביל מדיני בתקופה סוערת ומשברית זו. אלא שנכון לרגע זה, אנו יכולים לבחור רק בין אישים ולא בין דרכים מדיניות.
נתניהו כנציג הימין אימץ את הסכם אוסלו, ביצע את הסכם חברון, חתם על הסכם וואי, ועשה תרגילי התחמקות בדיוק כמו שמעון פרס או יצחק רבין לפניו. ברק כנציג השמאל, ביצע את הסכם וואי, ומיד העמיד לערפאת תנאי שהיה ברור לו שהלז לא יוכל לקבלו: סיום מיידי של הסכסוך. בכך דחק בערפאת להקדים מהלך, ולהמית את הסכם אוסלו.
שני האישים הסתייגו מהסכמי אוסלו, כל אחד בדרכו: נתניהו בהגדרת "שלום קר" וברק בהגדרת שלום עם "הפרדה". מאחר ומטרת הציונות המדינית היתה להביא להשתלבותה של מדינה יהודית במרחב הערבי, הרי שהשלום ההסכמי המסויג אינו התשובה האסטרטגית הנכונה. שלום בונים בשטח, אם אמנם רוצים ביחסי שלום, ולא אם כל מה שרוצים הוא ניירות חתומים חסרי ערך.

מוטי אשכנזי, איש עסקים, ממנהיגי תנועת המחאה שלאחר מלחמת יום כיפור