פתאום הוא חסר לי, כשהתקלקל לי המחשב
פתאום, כמו שהרבה זמן לא הרגשתי, רציתי אותו איתי, לידי. פתאום הרגשתי אותו חסר כמו שהרבה זמן לא הרגשתי. הוא היה חסר לי, הרגשה זרה ובכל זאת מוכרת, עם ריח רחוק של ספרים ישנים, עם ניחוח של דשא. אבל בכך זה נגמר. בזה, ובמסך השחור מול העיניים. תמונות מחיי נישואים
רק מה, התקלקל לי המחשב, וכל מה שאני רוצה להגיד לאבא של שחר זה איך הוא מעז לעזוב ככה את הבית ולהשאיר אותי בלי מחשב תקין. לא שהתקלקל לגמרי, אולי יש בו תוכנות שכן עובדות, אבל מה שאני צריכה אין, וזה כבר מספיק בשביל להתיישב חזק בעמדה נגד אבא של שחר ולקלל אותו ואת הבוסים שלו, ששלחו אותו לעשרה ימים.
פתאום, כמו שהרבה זמן לא הרגשתי, רציתי אותו איתי, לידי. פתאום הרגשתי אותו חסר כמו שהרבה זמן לא הרגשתי. הוא היה חסר לי, הרגשה זרה ובכל זאת מוכרת, עם ריח רחוק של ספרים ישנים, עם ניחוח של דשא. אבל בכך זה נגמר. בזה, ובמסך השחור מול העיניים.
הערב יורד, שחר הולך לישון, בטלוויזיה אין שום דבר שמעניין אותי, וכל מה שנשאר לי לעשות זה לבדוק עבודות של סטודנטים בעט אדום. כך או כך, מצאתי את עצמי מחכה שהוא יתקשר.
הוא חיכה כנראה לדואר אלקטרוני, כי רק אחרי שלושה ימים התקשר, שאל מה זה שלא שולחים לו שום דבר. אמרתי לו שהלך המחשב, והוא הציע לבקש עזרה מדני, חבר שלו מהעבודה. אמרתי לו שמוותרת על התענוג, ושהייתי רוצה שיחזור כבר, שהוא חסר.
שקט נשמע בצד השני, שקט אטלנטי מהוסס. היה לו ריח של ים ומלח, לשקט הזה, ואני אמרתי לעצמי שקצת הגזמתי. הגזמתי עם הריחות האלה, הגזמתי עם המילים. לא מתאים לאבא של שחר לשמוע מילים כאלה, זה יכול להוריד לו את לחץ הדם, או אולי להעלות אותו.
הוא אמר לי שהוא יודע שאני חסרת אונים כשיש תקלה במחשב, אבל חבל לבזבז מילים, הן לא יעזרו. עדיף לפנות לדני שיפתור לי את הבעיה, או אפילו לשלם לטכנאי, במקום להגיד דברים שאחר כך אצטער עליהם.
"למה שאצטער?" שאלתי. הוספתי שאולי כדאי שכבר יחזור, והתעניינתי איך הוא מעביר שם את הזמן.
הלילה שלו הוא הבוקר שלי, וזה מאוד מצחיק אותו
"הייתי עם אריה במועדון אתמול בלילה", הוא אומר. הלילה שלו הוא הבוקר שלי, וזה מאוד מצחיק אותו, על אף שזו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שאנחנו בשני אזורי זמן שונים. אז הוא צוחק טיפה את הצחוק הצרוד שלו, וחוזר להיות רציני, או אולי סתם עייף.
"אתה עייף?" אני שואלת בהבנה, והוא כאילו לא שמע, עדיין בנושא הקודם. סיפר שאריה הציע לו להצטרף אליו לבילוי אחרי המועדון. "אבל אריה נשוי", הדגיש, ופתאום הקול שלו נשמע לי מוכר כמו אהבה ישנה. כמו עצמו.
"אז למה לא הלכת איתו?" אני שואלת, מתחזה לנייטרלית.
"היית רוצה שאלך איתם?" יש צליל של פליאה בקולו, ואני מתפלאת יותר.
"ממתי אתה שואל אותי?" אני מנסה לעקוץ, אבל נשמעת אפילו לעצמי מרירה יותר מעוקצת.
"שואל", הוא אומר, "שואל. אחרת הייתי כאן ולא בארץ?"
בארץ. בארץ - זאת מין מילה שפעם היו משתמשים בה אנשים שנסעו רחוק ממכורתם והוגים בה יומם ולילה. לא מתאים לדור שלנו להגיד "בארץ". לא מתאים לאיש הייטק מתכתי כמו אבא של שחר. אבל תמיד כשהוא מתרחק ממנה, ככה הוא קורא לה.
"הארץ?" אני צוחקת בסוג של צחוק שהוא לא אוהב, "זה המקום האחרון שהיית רוצה לגור בו. חוץ מאלבניה אולי. תמיד אתה רוצה ללכת למקום אחר. פתאום אתה צריך את הארץ?"
"לא יודע", הוא אומר, "בכל זאת הייתי מעדיף להיות עם כולם".
’כולם?" אני שואלת, מצפה אולי לשמוע מילים וחוששת לשמוע אכזבות. אבל הוא עדיין במקום בו התחיל, ואומר שבחר שלא לבלות עם אריה, כי חשב שזה יפריע לי.
"זה לא היה מפריע", אני אומרת, "אתה צריך לעשות את הבחירות שלך בחיים, לא להטיל עליי את האחריות".
"כמו שאת מטילה עליי את האחריות למחשב המקולקל?" הוא מנסה לצחוק, "ואם כבר מדברים על אחריות, יותר טוב שאת… טוב, יותר טוב ששום דבר. תנשקי את שחר בשמי, תגידי לו שאחזור בעוד כמה ימים".
גם לי יש כמה דברים שיותר טוב שלא הייתי אומרת
"מה יותר טוב?" אני שואלת ומרגישה את מה שזורם בוורידים שלי מתחיל לתסוס ולרתוח. "מה יותר טוב, כי גם לי יש כמה דברים שיותר טוב שלא הייתי אומרת, אבל אין לזה צורה".
"אין לזה צורה", הוא אומר, "אם להיות כנים וישרים זה לא ממש אני זה שבחר להיות כאן עכשיו".
"כן", אני מלגלגת, "וגם תגיד אולי שאני שלחתי אותך לשם? שאני הכרחתי אותך לקחת עליך את כל הנסיעות ולוותר לחלאות כמו דני שיעשו מנגל עם המשפחה שלהם בשבת כי אתה גם ככה אין לך דשא אז חבל על המאמץ?"
"אני רואה אותך אחראית", הוא מרצין, ואני רואה אותו בעיניים עצומות מלטף את הזקן השחור שלו, כאילו מנסה לסרק אותו באצבעות.
"כן, גם אני חושבת שאני אחראית", אני אומרת לו, "בשביל זה אתה צריך אותי, לא?"
וכמה הייתי רוצה לשמוע איזה "כן" מהכיוון שלו. כי אם כבר אמרתי שאני מתגעגעת הוא יכול להגיד אפילו בחצי פה שהוא צריך אותי, אבל כל מה שיוצא לו מהפה זה שאני אחראית, ושאם זה היה תלוי בו, מחר בבוקר הוא היה מפסיק לעבוד. לגמרי.
הורדתי את ערמת הכביסה שהיתה על הספה, התיישבתי עליה, כיביתי באיטיות סיגריה שרק עכשיו שמתי לב שבכלל הדלקתי. "סליחה", אני אומרת, "יש איזה שהוא דבר שאתה רוצה לספר לי?"
"הלוואי שהיה לי", הוא צוחק את הצחוק הלא שמח שלו, "הלוואי שהיה לי מה לספר".
אני רוצה להבין, אני לוקחת את הקופסה ומוציאה ממנה סיגריה חדשה.
"איך מפריעה לך הסיגריה שלי כשאתה שם?"
"את תפסיקי לעשן שם", הוא אומר עוד לפני שאני מספיקה להדליק אותה.
"איך מפריעה לך הסיגריה שלי כשאתה שם?" אני שואלת ומדליקה אותה, לוקחת שאיפה ארוכה ומניחה רגליים על השולחן של הסלון, כמו שאני אף פעם לא מרשה לו לעשות.
"זה לא בריא", הוא אומר, "זה פשוט לא בריא".
"וממתי אכפת לך מה בריא לי ומה לא?" אני שואלת בקנטרנות ושואפת עוד שאיפה, מחפשת את המאפרה ולא מוצאת אותה ובסוף מאפרת בספל החצי-ריק של הקפה. מי שותה קפה בלילה? מי עורך בשעה כזאת שיחות שהוא כבר שלוש שנים מפחד לערוך?
"אכפת לי", הוא אומר, "אכפת לי, את יודעת".
"אני לא יודעת שום דבר", אני אומרת לו, רוצה לקום לסגור את החלון אבל אין לי חשק לקום. אם הוא היה כאן הייתי מבקשת ממנו. רוב הסיכויים שהוא היה קם. אין לו בעיה עם בקשות כאלה, הוא לא עושה חשבונות.
"אם לא היה לי אכפת לא הייתי כאן, את יודעת", הוא אומר, ושוב אני מרגישה משהו חם כזה מתחיל לבעור לאורך העורקים שלי והוורידים.
"אתה לא היית", אני אומרת לו, "אתה לא היית", אני מכבה את הסיגריה בזעם, מטביעה אותה בחצי הקפה הדלוח. "אתה הקמת משפחה, אני רוצה להזכיר לך, ואתה האבא במשפחה הזאת. לא נשארה לך שום ברירה אלא להמשיך לעבוד כמו שכולם עובדים, כמו כל אחד", אני אומרת וקמה מהספה. מבחינתי, לשיחה הזאת יש סוף, והוא הגיע עכשיו. את זה אני אומרת לו, והוא - בטון חצי מתפנק וחצי לקראת צעקה - ממשיך וטוען שאני אחראית. בחוסר המעוף שלי, בחוסר ההקשבה שלי, לכך שעכשיו בארץ אנשים מבלים את סוף השבוע עם המשפחות שלהם, והוא נשאר לבד במלון כי אריה הלך עם ההיא, שיש כאלה שיודעים לעשות חיים ויש כאלה שטועים לכל אורך הדרך אבל אין מי שיגיד להם שהם טעו. כמוהו, למשל.
"ויש כאלה שקמים בוקר בוקר לעבודה וחוזרים בערב ומחייכים אל האשה שהם פוגשים כשהם חוזרים", אני אומרת לו.
"ויש כאלה שחוזרים ויש מי שיחייך אליהם", הוא אומר לי, "ויש כאלה שאומרים להם שיש מי שצריך אותם גם כשאין נזילה באמבטיה או תקלה במחשב".
- ספרה של הדס מטס, "רבע עוף"
, ראה אור בהוצאת אגס.
לפנייה לכתב/ת 
