כדת משה וישראל
בניגוד לכל העצות וההמלצות הפמיניסטיות ומסע ההפחדה של ארגוני הנשים הדתיות, יעל משאלי מעמידה לבתה חופה אורתודוכסית ואין לה שום בעיה עם זה. מי פנוי בצהר?
מצד הכלה (תֺּם) שברנו צלחת, מצד החתן (אבי דדון) קולולו, והאירוסין נחגגו ברוב עם. החתונה (נא לפתוח יומנים ולסמן) תתקיים אי"ה בד' אלול שנה זו ועד אז יש למצוא מקום מתאים (השילוב המקובל בין גן אירועים לאולם), תזמורת (כזו שלא שוללת על הסף "ריקודים מעורבים"), קייטרינג (שלא עושה עניין מהכשרים מיוחדים לפי מנהג אחינו החרדים מקהילות אשכנז ומרוקו), צלם (שלא מפריע), שמלת כלה, חופה מעוצבת, ואת הפרסונה הכי חשובה לשם עריכת חופה כדמו"י – הרב.
ואכן, זו הולכת להיות חתונה מסורתית על פי כל כללי הטקס הדתי. האורתודוכסי. לגמרי כדת משה וישראל (כדמו"י). נכון, ברוח הימים האלה, הצעירים והתוססים בעלי הניחוח הדתי המתעדכן, צריך למצוא רב ידידותי לזוג הצעיר ולקהל האורחים המגוון (וזה הרבה יותר מתרתיי משמע...), רב כזה שאולי לא מסכים לדאבל-רינג ולקידושים הדדיים (אלוהים שישמור), אבל יכול להתגמש על משהו אחר (אני בטוחה שיש מספיק רעיונות לכלות פמיניסטיות-לייט). בדיוק בשביל זה המציאו את צהר, לא?
בניגוד לאווירה הפמיניסטית החד משמעית המציפה היום את הדיון החברתי-דתי על נישואים כדמו"י או לא (בעיקר לא!), אני מודה שאפילו לא עלתה על דעתי האימהית-חינוכית אלטרנטיבה לטקס האורתודוכסי. אפילו פעם אחת לא חלפה בראשי המחשבה האימהית-טבעית-כאילו להציע לבתי (המאוהבת לגמרי בבחיר לבה המקסים) "להגן על עצמה" ולא להתחתן כלל, או לחילופין לדלג על הרבנות ולחתום חוזה אזרחי בינה לבין בן זוגה. אפילו לא ההגנה המפוקפקת והכל-כך מומלצת, גם על ידי רבנים, של הסכם-טרום-נישואים.
וזו כבר לא סתם אווירה ולא סתם דיון. זה קמפיין מאורגן, מלא כוונות טובות אך פסימי ומסרס, המאיים על נשים צעירות ובני זוגן. אבל מסע ההפחדה של ארגוני הנשים הדתיות בשנים האחרונות, ושל פמיניסטיות אורתודוכסיות על המציאות המקוממת בבתי הדין הרבניים, לא הצליחו לשבור את רוחי. אני מספיק פמיניסטית כדי לדעת שגברים אינם אחראים לאיכות חיי, אני מספיק אורתודוכסית כדי לדעת שרבנים ודיינים אינם מתווכים ביני לבין הקב"ה, אלא נותני שירות בלבד (ואני אבחר איזה שירותים אני קונה מהם ואיזה לא), ואני אמא מספיק אחראית כדי לחנך את בנותיי לחיים של אופטימיות, אהבה, אמון ואומץ. ובמילים אחרות: גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, שלום ורעות.
חתונה כדת משה וישראל מתאימה לי בדיוק. הנוסח השוביניסטי של הכתובה, האיש שמקדש את האישה, הארמית, הכוס השבורה, ההקפה המגוחכת את החתן שבע פעמים, השבע ברכות, הרב. החדר ייחוד. ככה אני התחתנתי, ככה אמא שלי התחתנה, וסבתא שלי, וסבתא של סבתא. ובמסורת הזו יש משהו מעודד, יציב, מחובר. משמעותי. אני מאחלת לבנותיי (גם לזו שהיא הרבה יותר פמיניסטית מאמא שלה) שאף אחד לא יצליח לבלבל להן את המח, להפחיד אותן, ליצור ציפיות שליליות מבני זוגן. ושהן תזכנה לראות את בנותיהן מתחת לאותה חופה בדיוק. כדת משה וישראל!
