יורדים במדרגות, לצורך עלייה

כבר שלושה חודשים שאני מושך את הביקורת על האלבום החדש של המדרגות ("שואף") ומסכן אותי, את בני משפחתי ואת יקיריי מפני זעמו של העורך וקשריו עם משפחות הפשע למיניהן. בדרך כלל הייתי מפיל את חוסר הכתיבה על העצלנות הרגילה שאוחזת בי ברגע שאני רואה דף וורד פתוח, אבל תכלס - זה לא באמת זה.

לפני שאני ממשיך הלאה אני חייב להגיד משהו שישמע קצת חנפני, אבל לא ממש איכפת לי: המדרגות היא אחת הלהקות האהובות עליי בז'אנר היהודי. לא חסרות סיבות - אילן דמרי והוד דיין הם הרכב מצוין. לדמרי יש קול מדהים ומלאכי, ויחסית לשאר ההרכבים במוזיקה היהודית הם גם מנפקים סאונד מאוד רלוונטי ונכון. הדיסק הראשון שלהם היה בעיניי אחד המוצלחים והמרגשים שיצאו בשנים האחרונות.

ואם זה לא מספיק לרגשות האשם על מה שאני עומד לכתוב, מגיעה העובדה שאברי גלעד ממש אוהב אותם - ובתור מי שפתח בפייסבוק את התנועה להרצתו לראשות הממשלה, הרי שרגשות המצפון על זה שאני לא מצליח להתחבר לדיסק שלהם רק הלכו והתגברו. וזה גם לא שלא ניסיתי. באוטו, במיטה, תוך כדי תנועות שונות ומשונות. 

לכל מי שמצפה שעכשיו, אחרי ההקדמה המאוד ארוכה והמתפתלת הזאת, לאיזה ביקורת חותכת שתשסה את שיניה במדרגות ושתגיד שהם שכחו לעשות מוזיקה - צר לי אם אאכזב. גם באלבום הזה דמרי ודיין מוכיחים בביצועים שלהם, כמו "אנעים זמירות" או "שירת העשבים", כמה הם מוכשרים, ועד כמה יכולה להיות מקסימה ונפלאה המוזיקה שיוצאת להם מבין האצבעות דרך הקונסולות שבאולפן. תוסיפו לזה עוד כלי מיתר שהצטרפו הפעם אל הצמד, והתפאורה מעולם לא נראתה ונשמעה טוב יותר.

אבל, וכנראה שזה האבל הגדול, עבורי, הבחירה באלבום קונספט שמכיל אך ורק טקסטים תפילתיים ופיוטים טומנת בחובה סיכון לאבד אנשים (כמוני)  - שמה לעשות, בשלבים מסוימים בחיים שלהם זה לא תמיד מדבר אליהם - לאבד קצת עניין במוזיקה הנפלאה שעוטפת אותם.

לכאורה, תגידו, זה יכול לקרות בכל טקסט שהוא. באים זמר או להקה ומוציאים דיסק - אתה לא באמת חייב להתחבר אל כל המילים. אבל כשכל האלבום מכוון לכיוון אחד ספציפי מאוד, כמעט ואין לך נקודות בריחה. וזה בדיוק מה שקרה לי עם האלבום האחרון של המדרגות.

אמנם המדרגות חשבו על אנשים מעצבנים כמוני ונתנו הסבר מפורט ליד כל פיוט ופיוט מה הפירוש שלו ולאן הוא מכוון, אבל עדיין לא הצלחתי להרגיש שהבחירות הספציפיות שהם עשו מדברות אליי, או עליי, או על המדרגות. זו, כנראה, עיקר תחושת החוסר שפוקדת אותי בנוגע לדיסק הזה - בטח ביחס לרמת הציפיות שהיתה לי לאור החומרים הקודמים של ההרכב הנפלא הזה.

השטיח עושה קאמבק

כשהיינו צעירים ופוחזים הרבנים בבית ספר אהבו לתת את הדוגמה על השטיח, שמצד אחד נראה לנו ארוג ויפה ואילו מהצד השני אנחנו רואים רק סמטוחה שלמה של חוטים שאי אפשר להבין מאיפה הם מתחילים והיכן הם נגמרים. אף פעם לא

האמנתי שבאמת אשתמש בדוגמה הזו, אבל אם מי שמכוון למעלה את העולמות המוזיקליים עשה אלבום כזה של המדרגות רק בשביל שעוד שנה-שנתיים אקבל חומרים כמו באלבום הראשון, אז אני מוריד את הראש בהכנעה ומקבל את הגזירה.

בכל מקרה, אני אתן לכם עצה שכנראה לא תשמעו באף ביקורת מוזיקה שתקראו. אל תקשיבו לי ואל תתייחסו למה שאני אומר, וקודם כל תשמעו את הדיסק. אחר כך, אם תבינו למה התכוונתי, אז אתם מוזמנים להצטרף אל קבוצת הממתינים שאני מקים. אם מה שיעלה לכם בראש זה "מי בכלל כתב את הביקרות הזו?!", אז תכלס - אני הולך גם עם זה.