ביקורת: המשחק הישראלי Rising Eagle

עד היום, הסתפקנו במשחקים ישראלים כמו "פיפוש" וב"איתמר מטפס על הקירות", אבל היום? היום יש לנו את Rising Eagle – משחק פעולה ישראלי נטו שרואה אור ונוטע בנו תקווה שצוות ישראלי מצומצם יכול להוציא מוצר מוגמר השווה ערך למשחקים שפיתוחם עולה עשרות מליוני דולרים.

Rising Eagle הוא משחק הפעולה הגדול הישראלי הראשון. הוא מספר על מלחמה עתידית בסוף שנות ה-30 של המאה הנוכחית ובה משתתפות ארה"ב, האיחוד האירופי, וסין. אבל חוץ מהעובדה שהסינים מלוכסנים, לא ממש תשימו לב לעלילה של המשחק. הסיבה היא פשוטה – מערכה לשחקן יחיד לא קיימת, והמשחק מתמקד אך ורק במצב מרובה המשתתפים.

לצערי, האמת רחוקה מהתיאור הנ"ל. ניתן להרגיש זאת כבר בתפריטים: מכיוון שהמשחק מופץ דרך Gamespy, בשביל לשחק בו תצטרכו לפתוח משתמש במערכת ה-Gamespy Arcade, וגם אחרי שתעשו את זה תגלו שמערכת המשחק לא ממש סגורה על האם יש לך משתמש או לא. כשתנסו להיכנס לשרת, תגלו שלחיצה כפולה עליו ברשימה לא מתחברת, אלא יש צורך בבחירת שרת ולחיצה על join. אם תכנסו להגדרות המקשים, תגלו שכפתורי עכבר כמו כפתור הבוהן לא נתמכים, ושרעיון גאוני כמו peek up, יכול להתמסמס בגלל שיטה מסורבלת להגדרת מקשים. שיא השיאים – לא ניתן לשנות הגדרות גרפיות במהלך המשחק.

חוצפה ישראלית

Rising Eagle: Futuristic Infantry‏

1

2

3

4

5

6

בכניסה לשרת עצמו, נתקלים במערכת לא חברותית במיוחד של בחירת קבוצה ותפקיד. אומנם כל הנשקים של כל התפקידים כתובים וברורים, אך המערכת היא בדמות רשימה, כאשר יש צורך לבקש לשחק תפקיד מסויים, ומספר השחקנים על כל תפקיד מוגבל עד מאוד. מצד אחד זאת נקודה חיובית - לא יכול להיווצר עודף של תפקיד אחד. מצד שני, חופש המשחק מוגבל באופן ברור.

טיפים של קצינת המיון

התפקיד המגניב ביותר לפי דעתי, וגם לפי דעת המפתחים, הוא ללא ספק ההאקר הקרבי, ורק ממזר בר מזל אחד יגלם אותו בכל משחק. אומנם רוב החימוש שלו סטנדרטי, אך יכולות הפריצה שלו מקנות לו אפשרות להשבית או אפילו להשתלט מרחוק על תותחים נייחים הקבועים מראש במפה, ובכך לשנות את מאזן הקרב בן רגע. בנוסף, במידה וההאקר רוצה לתפוס עמדה הגנתית, הוא יכול לסנכרן את ירי התותח לירי הרובה שלו, ולהמטיר נזק החזק בהרבה מהנשק האישי הרגיל, על נקודות ספציפיות מאוד.

תפקידים ייחודי נוסף, הוא השריונר החדש, הידוע גם כ-Armored Battle Engineer. אותו שריונר הוא בעצם אדם הלבוש בחליפת סיוע כבדה, וחמוש במגוון כלי נשק שניתן לבחור. כעיקרון, יש מקום ל-4 התקנים שונים, כאשר שניים מהם יהיו סוגים של מקלעים או מטולי רימונים, והשניים האחרים הם טילים של ממש, מתבייתים וטיפשים, או לחילופין תחמושת נוספת.

התפקיד המגניב האחרון הוא מפקדי הכוחות. ישנם שני סוגים – מפקד מחלקה, אשר מפקד על ארבעת החיילים שמתחתיו, ומפקד הפלוגה אשר מפקד על כולם. בעזרת ממשק פשוט ביותר, המפקדים יכולים לתת לחייליהם פקודות, והחיילים יראו חץ במיקום מסויים ובצבע מסויים כדי לדעת מה צריך לעשות ואיפה. מפקדי הפלוגה מחלקים את הפקודות למפקדי המחלקות, ובכך הם יכולים באופן מאוד יעיל לנהל את הקרב ממש כמו במשחק אסטרטגיה. בנוסף, שמורה להם היכולת להזעיק תקיפות מהאוויר, מסכי עשן, פולסים אלקטרו-מגנטיים, וסריקות ראדאר למציאות אויבים.

עוד ב-Vgames: הביקורת על אושר בלי גבולות, משחק ישראלי נוסף

בחינת משחקיות, המפתחים ניסו להכניס שני חידושים מרכזיים – קפיצות ענק לטיפוס על בניינים, ושבירת קירות בעזרת פטישים גדולים. "חלק מתורת הלחימה של צהל בשטחים" הם טוענים.

שניהם אומנם נשמעים נחמד בפוטנציה, אך מוגבלים במשחק. הקפיצות הגדולות שימושיות מאוד, אך משום מה לא ניתן לכוון אותן בזמן האויר. כך, צריך לרוץ לכיוון שאליו רוצים לקפוץ מבעוד מועד. ואם פספסת בקצת? חבל. אי אפשר כוון באמצע. תקפצו שוב.

שבירת הקירות אומנם נעשת באופן חלק יותר, אך הבעיה המרכזית היא שהקירות שניתן לשבור מעטים מדי ולוקח זמן רב מדי להפיל אותם, עד 10 שניות. במציאות הצהלית, הפלת קירות היא מהלך נבון. במשחק מחשב, בזמן ששוברים את הקיר, האויב כבר מזמן לא מאחוריו.

עוד ב-Vgames: הביקורת על Crysis

כמויות ענק של תחמושת

קרב היריות עצמו לוקה בחסר. משום מה, בתנועות עכבר קטנות, הכוונת לא רגישה בעליל, וקשה מאוד לכוון בדיוק. כנראה שהמפתחים ניסו לכפר על אי הדיוק בעזרת פימפום כמות אסטרונומית של תחמושת לחיילים – לא פחות מ-30 מחסניות של 30-40 כדורים לכל חייל! ישנם תפקידים עם לא פחות מ-5 רימוני רסס! אם אתם תוהים, המשוריין מכיל כ-2000 כדורי מקלע, ועד 60 טילים!

למרות כל הביקורת, אני חייב להודות – מהקרבות המצומצמים שהצלחתי למצוא, גיליתי שהמשחק מהנה להחריד. הקפיצות הגדולות מצויינות לקרבות, והטיפוס על הסביבה מהנה אפילו סתם בתור מסלול מכשולים. אני מאמין שבמידה וקבוצות גדולות עמדת אחת כנגד השניה, נכנס גם עומק טקטי רב שמבטל את רוב הבעיות מנקודת המבט של השחקן היחיד, והופכת אותן להרבה פחות רלוונטיות. לצערי, לא הצלחתי למצוא משחק שכזה בכל התקופה בה כתבתי את הכתבה.

לסיום, נשמור את החלק הכי פחות חשוב – הגרפיקה. כן, נכון, לא ממש "הדור הבא", אבל בכלל לא נוראית. אז נכון שהחיילים נראים מרובעים יחסית,  אך העשן דווקא יפה מאוד, אפקט ההדף של ה-EMP

מרשים בכל המובנים, וסך הכל משחקיות זה מה שחשוב, ולא המראה. עובדה שקונסולת ה-DS של נינטנדו מצליחה יותר מה-PSP.

עוד ב-Vgames: הביקורת על Quake Wars

ישראלי, אז נסלח לו

בשורה התחתונה, ההתרשמות מ-Rising Eagle תלויה במשקפיים שדרכם מנסים לשפוט אותו – אם מנסים להסתכל עליו כעל סנונית ראשונה של משחקים ישראלים רציניים שבאמת רואים את אור היום בסופו של דבר, מדובר בהצלחה מסחררת. אם מסתכלים עליו כעל משחק שאמור להיות בתחרות עם Bioshock, Call of Duty 4, Unreal Tournament 3, Crysis, Enemy Territory Quake Wars ועוד אחרים וטובים, אנחנו עדיין לא שם.

סך הכל, עבור המחיר הזעום שבו הוא מתומחר (80 שקלים בלבד), מדובר במשחק שווה לכל נפש. החברה גם אמרה לא פעם שהיא קשובה לקהילת השחקנים, ובמידה שצריך לתקן אספקטים מסויימים, הם יעשו זאת. לכן, אני כבר לא יכול לחכות לתקופה שבה המשחק יעשה יותר פופולרי, ונוכל להיכנס כישראלים גאים לשרת מפוצץ של Rising-Eagle, לקבל פקודות ממ"פ אמיתי, ולמלמל - "רק בישראל".