סיפור העין

בדצמבר 1995, בגיל 43, לקה ז'אן דומיניק בובי, עורך מגזין האפנה הצרפתי "elle”, בשבץ מוחי חמור מאוד. כששב להכרתו, לאחר כמעט שלושה שבועות, התברר כי הוא סובל ממה שקרוי "תסמונת נעילה" – נתון בהכרה מלאה בתוך גוף שחדל לחלוטין מלתפקד, למעט עפעף עינו השמאלית.

כשהוא לא מסוגל לדבר או לזוז, תקשר בובי עם סביבתו באמצעות מצמוץ קל בחלק גופו הפועל היחיד, וכך, במהלך הקיץ, הכתיב לתרפיסטית שטיפלה בו את מה שיהפוך לימים לספר "הפרפר ופעמון הצלילה" – שילוב של הרהורים על מצבו עם שיטוטים אל מחוזות הזיכרון והחלום. הספר, שראה אור ב-1997, היה לרב מכר. בובי נפטר יומיים לאחר פרסומו.

הסרט, שזיכה את הבמאי ג'וליאן שנאבל בפרס בפסטיבל קאן האחרון, מבוסס על הספר הזה והישגו הגדול הראשון הוא בהימנעות המוחלטת שלו מכל מה שעלול היה למקם אותו במשבצת "סרט המחלה של השבוע" המקובלת בערוצי סרטי טלוויזיה למיניהם.

ככלל, קשה שלא להסיר את הכובע בפני סרט שנעשה בלי אף כוכב (ג'וני דפ שהיה אמור לגלם את דמותו של בובי פרש בשל התחייבותו לסדרת "שודדי הקריביים"), מצולם בשפה הצרפתית (לפי תסריט שכתב, באנגלית, רונלד הארווד מחבר "הפסנתרן"), ומתהדר בכמה סצינות שבמונחי הקולנוע המסחרי נתפסות כאקספרימנטליות כמעט.

אכן, שנאבל – אחד האמנים הניו יורקיים הכי אקסטרווגנטיים של שנות ה-80, שהחל לביים סרטים עלילתיים ללא כל ניסיון קודם – משכיל להפוך את "הפרפר ופעמון הצלילה" ליצירה בעלת עושר חזותי בלתי נתפס כמעט. זה מתחיל מהתמונות הראשונות, הקלאסטרופוביות, של הסרט שבהן מציצה עינו הפעילה האחת של בובי בעולם המוגבל שמסביבה – הפרספקטיבה שלה מעורפלת, מוגבלת, קולטת דמויות שנכנסות אל תוך שדה הראיה שלה ואו אז נמוגות. כמו אמודאי שבוחן סביבה תת-ימית מבעד לפעמון הצלילה.

בהמשך, כשבובי (בגילומו הווירטואוזי של מתייה אמלריק, “מלכה אחת ומספר מלכים”) לומד לתקשר עם סביבתו באמצעות תנועת עפעף, נראה העולם הזה כמו סדרת דימויים ממגזיני אופנה – נשים צעירות ויפות (בראשן עמנואל סנייה ומארי ז'וזה קרוז כאשתו והתרפיסטית שלו, בהתאמה) או צילומו של בובי עצמו הנתון בכיסא גלגלים, בלבוש אלגנטי על רקע הים שלחופו ממוקם בית החולים. כך עושה שנאבל שימוש שנון באימאז'ים של זירת האפנה והופך את המהות הקפיטליסטית המרתיעה שלהם למקור של השראה.

"הפרפר ופעמון הצלילה". המהות הקפיטליסטית הופכת למקור השראה

"הפרפר ופעמון הצלילה" הוא מסוג הסיפורים שקשה לצלם מעצם הבחירה להיצמד לנקודת מבט קבועה – זו של בובי הכלוא בתוך גופו. אלא ששנאבל מתמודד עם האתגר בצורה מושלמת על ידי הפיכת הסיטואציה המגבילה למטפורה שעניינה הקולנוע עצמו. כך מתפתחת גם השפה של הסרט: ממצלמה סטטית ודימויים מטושטשים אנו עוברים בהדרגה לקומפוזיציה מורכבת יותר, לשטף של תנועה, של חיים תודעתיים ורגשיים מלאים הפועמים בתוך הכלא של הגוף.

כך הופך גם הסרט עצמו מפעמון צלילה לפרפר המייצג את הרעיון של השראה קולנועית ואמנותית. לכן, באחת הסצינות המרגשות נמלא פס הקול בצלילי הנעימה המפורסמת מתוך "400 המלקות" של טריפו. הקישור שעושה כאן שנאבל אל ה"גל החדש" הצרפתי אינו רק אסתטי, אלא גם אסוציאטיבי – לידתו מחדש של בובי מתוך הסבל, כסופר, כאמן, מקבילה ללידתו מחדש של הקולנוע על ידי אותם יוצרים צעירים ותוססים, שהגיחו מבין דפי כתב העת "מחברות הקולנוע" ושינו את פני אמנות הסרט בשלהי שנות ה-50.

אחד הסרטים הליריים והמרגשים שתראו השנה

סיפורו של בובי הוסרט בעבר על ידי הבמאי הצרפתי ז'אן ז'אק ביינקס (“דיווה"), שתיעד בסרט קצר מ-1997 את השבועות האחרונים בחייו. אבל שנאבל – ששני סרטיו האחרים, “בסקיאט" (1996) על אמן הגרפיטי הניו יורקי ו"לפני שהלילה יורד" (2000) על המשורר הקובני ההומוסקסואל ריינלדו ארנאס, עסקו אף ביוצרים הפועלים בנסיבות, פוליטיות ואמנותיות, מגבילות – הופך את הסיפור ליותר מעוד ביוגרפיה.

אין זה סרט העוסק בתמה המשומשת של "ניצחון הרוח על הגוף” או קשקוש דידקטי מעין זה. זהו סרט על הקשר בין תודעה וקולנוע, על השחרור ששניהם מאפשרים ועל כוחם של הדימויים שהם מייצרים. "הפרפר ופעמון הצלילה" הוא אחד הסרטים הליריים והמרגשים שתראו השנה, במיוחד הסצינה שבה אביו השתלטן של בובי (הופעת אורח נדירה בעצמתה של מקס פון סידוב) נאלץ להתמודד מול פחד המוות שלו עצמו נוכח מצבו של בנו. וגם אם זה לא נשמע כך, זהו גם אחד הסרטים הכי אופטימיים שתתקלו בהם השנה.