צמאה נפשי לג'אז

"לך לראיין את הג'אזיסט אבי אדריאן ואת ההרכב שלו", אמר לי העורך, ובפעם הראשונה מזה זמן רב תקפו אותי החששות שלפני הכתבה. "אני לא אוהב ג'אז ואני לא מבין בזה שום דבר", מילמלתי לידידה משכבר הימים, "זה תמיד נראה לי כמו תחרות של נגנים במי מצליח לסבך את השיר יותר מהשני".

תוסיפו לכך את העובדה שהראיון מתקיים בבית הספר "רימון", שם מלמדים שניים מתוך שלושת חבריי ההרכב - והופה, כל רגשי הנחיתות המוזיקליים שלי איימו להתפרץ לכל עבר, משל היו נגיפי שפעת בקופת חולים כללית בשבע בבוקר.

כבר דמיינתי איך אני מגיע למפגש ונתקל באיש חמור סבר שמוליך אותי לחדר אפלולי ומרביץ בי מניפולציות ג'אז מתנשאות עד כאב, ומסביר לי עד כמה אני לא באמת מבין במוזיקה. אבל החששות התבדו כשהפסנתרן אבי אדריאן והמתופף רוני הולן התגלו לא רק כנגנים מבריקים אלא גם כשני טיפוסים

חביבים נעימים, מסבירי פנים שהתנשאות ג'אזיסטית או "רימונית" היא מהם והלאה.

את המפגש בבית הספר ערכנו לקראת פסטיבל הג'אז שיתקיים בשבוע הבא בתל אביב, שבמהלכו יופיעו אדריאן והולן יחד

עם נגן הקונטרה-באס של ההרכב, גלעד אברו. המופע של השלישייה כולל שירים של ת'לוניוס מונק, הנחשב לאחד המלחינים והפנסתרנים הגדולים של עולם הג'אז, לצד עיבודים ג'אזיסטיים ללחנים וניגונים מהעולם היהודי.

אדריאן ,שזכה זה מכבר בפרס ראש הממשלה לג'אז (כן, יש דבר כזה)  חזר בתשובה לפני 10 שנים, אך לדבריו, עדיין מקווה "לחזור שוב". הוא אומר כי לעולם הג'אז ולניגונים היהודיים נקודות משותפות רבות ו"אין סיבה שלא ישתלבו אחד

בשני באופן הרמוני".

מצפייה בחזרה בת חצי שעה אפשר לראות בקלות ששלושת חברי ההרכב מנגנים לא רק לשם הנגינה הטכנית, אלא מתוך אהבה גדולה לכלים שלהם ובנוסף, ולא פחות חשוב ומרשים, מתוך אהבה והערכה גדולה שהם רוכשים אחד לשני. לתוך השילוב הזה הג'אז זורם בצורה מאוד נעימה, והפן היהודי שאדריאן יצק פנימה מוסיף עוד הרבה רגש.

שלישיית אבי אדריאן תעלה את המופע "מונק וניגונים" בפסטיבל הג'אז ביום רביעי (20.2) בשעה 20:30, בסנימטק תל אביב.