משימה זוגית: להפוך את הילדה כדי שנוכל לצאת
בחזוני ראיתי אותנו יושבים יחד, מרימים כוסית (בירה צוננת לגברים, סודה או מים לנשים), מחליפים חוויות וצוחקים. אז מה אם אנחנו בהריון, אנחנו לא יכולים לבלות כמו כולם? עמדנו בדלת, מוכנים ליציאה, ואז החליטה הקטנה לשנות תנוחה. מזל שהיו לי בירות במקרר. מתוך הספר החדש "אבאל'ה"
זה היה פרויקט שעבדתי עליו והשקעתי בו זמן רב: המטרה היתה לארגן יציאה משותפת שלי ושל אשתי עם זוג חברים, שגם הם נמצאים בהריון מתקדם. לצורך העניין אפילו איתרתי במיוחד בר ללא עישון, כנראה היחיד בארץ. אחרי שלא התעצלתי ואפילו ערכתי בו ביקור מקדים, הזמנתי ארבעה מקומות על הספות, בדיוק מתחת לפתחו של המזגן, כדי לאפשר נוחות מרבית ואספקה שוטפת של חמצן לנשים, ש"חם לי, אני מתה" ו"אין לי אוויר, אני מתה" הן התלונות השכיחות ביותר שלהן.
בחזוני ראיתי אותנו יושבים יחד, מרימים כוסית (בירה צוננת לגברים, סודה או מים לנשים), מחליפים חוויות וצוחקים בקולי-קולות. אז מה אם אנחנו בהריון, זה אומר שאנחנו לא יכולים לצאת ולבלות כמו כולם?
וזה עבד היטב. אשתי חזרה מוקדם מהעבודה, נחה בצהריים. אני התנהגתי יפה כל היום, עשיתי כלים וכביסה ולקראת שמונה וחצי כבר עמדנו בדלת, מוכנים ומזומנים ליציאה.
אלא שאז אירעה התקלה: הילדה החליטה לשנות לפתע תנוחה ותפסה את הפוזה החביבה עליה, זאת אומרת עם הראש תקוע בחוזקה למעלה בתוך הסרעפת של אשתי והרגליים למטה, כשהן בועטות בחופשיות ודורכות על כל האיברים הרגישים. במצב הזה, היולדת מתקשה להתקפל למצב ישיבה ולמעשה נתקעת במין עמידת נר זקופה, שנמשכת עד שהצאצאית מואילה לחזור למקומה לרוחב הבטן. המשמעות המעשית של ההתפתחות הזאת, בכל מקרה, היתה שאנחנו לא יכולים לצאת.
זה לא היה גילוי ראשון של היעדר משמעת מצדה של הקטנה. הפעם הראשונה היתה בסקירת המערכות. אז היא החליטה לפתע להפנות את גבה אל הרופא ואלינו, מנעה את גישת האולטרה-סאונד וכמעט שטרפדה את הבדיקה כולה. התור בחוץ התארך, הרופא איבד בהדרגה את סבלנותו, ואנחנו הרגשנו צורך להתנצל בפניו על חוסר שיתוף הפעולה, שגרם לאובדן של זמנו היקר. בוויכוח שפרץ לאחר מכן מחוץ לקליניקה, אני תליתי את האשמה בגנים הג'ינג'יים ומהירי החימה שהילדה נושאת מצד אמה, ואילו אשתי בחרה להעלות באוב פרקים אפלים מעברי, שגם הם התבטאו בהתנהגות שאני רואה כ"ביקורתית" או "מתריסה" ואשתי בוחרת לתאר כ"אנטי-חברתית" ואפילו "פסיכית", כהגדרתה החובבנית. שיהיה.
בכל מקרה, החברים כבר הגיעו לבר, הדקות נקפו, והמשימה היתה לנסות להפוך את הילדה כדי שנוכל סוף-סוף לצאת. לשם כך נזכרתי בסדרה של לחיצות ודחיפות שהרופא ביצע באותה בדיקה. ניסיתי את זה, אבל התוצאות היו הפוכות: הקטנה העמיקה עוד יותר את התחפרותה בין הריאות של אשתי. טלפון חירום ליודעי דבר גילה שבבית-החולים פועל "רופא מהפך", שתפקידו לסדר עוברים סוררים התקועים בתנוחות עכוז עקשניות, לקראת יציאתם אל העולם. למרבה הצער, ולמרות שחיפשתי בכל אות אפשרית, הרופא הזה לא מופיע בדפי זהב (רשמתי לעצמי פתקה מנטלית עם רעיון לסטארט-אפ: רופא מהפך על קטנוע שנוסע ברחבי העיר ומחלץ זוגות הריוניים).
מחיקה ראשונה של הדיוקן שלנו כאנשים ריבוניים
עוד מבט:
הלו מותק, אנחנו בהריון
ערן קמינסקי
שקט מחריש אוזניים מתחולל לי בגוף, מנסה לפתח בדל מחשבה ומוצא רק צפצופים מכיוון הראש, כמו שלג בטלוויזיה. רעד כמעט בלתי מורגש שוטף אותי בגלים, הראש נפוח כמו בבוקר של הנגאובר, הידיים מזיעות כאילו אני צופה בהפועל ירושלים שוב מקבלת בראש ממכבי. לא יכול לנשום, כל שאיפה עולה בייסורים. רגעי פאניקה טהורה, התקף חרדה קלאסי
כמובן, כמה דקות אחרי שהתקשרנו לחברים והודענו להם שלא נגיע, הקטנה חזרה למקומה הטבעי. המשבר חלף, אבל יחד איתו חלפה גם האשליה שאנחנו עדיין זוג "רגיל" שיכול לעשות מה שבראש שלו, מתי שבראש שלו. למעשה, היתה זו הפעם הראשונה שבה נדרשנו לוותר על משהו בגלל היותנו סוג של משפחה, למרות שהחבר המשמעותי והמשפיע ביותר בה טרם נולד. זו היתה טעימה קטנה, על קצה הכפית ממש, מאוקיינוס המרורים שכל הסובבים אותנו מבטיחים שנשחה בו ב-20 השנים הקרובות; מחיקה ראשונה של הדיוקן שלנו כאנשים ריבוניים שיש להם מינימום של שליטה בחייהם.
אבל אז אירעה עוד תקלה שעבדה, לשם שינוי, לטובתי. כשפתחתי את דלת המקרר ומלמלתי, "כל עוד אנחנו יחד, מה זה בעצם משנה איפה אנחנו?" דיברתי בעצם אל שישיית הבירות שהנחתי שם ליתר ביטחון עוד בצהריים. אשתי, שעמדה מאחוריי, חשבה שאני מדבר אליה והתרגשה מאוד מתגובתי הבוגרת והרומנטית.
אז הפעם יצאתי מזה. ובפעם הבאה? בפעם הבאה אני חייב לזכור לשים גם בקבוק וודקה במקפיא.
- מתוך הספר "אבאל'ה" מאת יקיר אלקריב (הוצאת אריה ניר)
רשמתי לעצמי פתק מנטלי עם רעיון לסטארט-אפ
עטיפת הספר
מומלצים
