לא מסוגל להסתכל בעצמי, היא מוטבעת לי בעור
כתבתי על הקירות. כתבתי על הספות. וכשגם הן התמלאו, כתבתי בספרים, ברווחים בין המילים. וכשהבית שלי היה מלא בה, התחלתי לכתוב על הזרועות והרגליים והבטן, רק על הפנים לא, כדי שלא אפחיד אותה בדיו המקועקעת. סיפור אהבה
האהבה שלי.
כמה אהבתי אותה. אהבתי אותה יותר מכל אדם אחר על הפלנטה הזו. אהבתי אותה יותר מכפי שאהבתי את עצמי. אהבתי אותה יותר מהחיים עצמם. לא הזדקקתי לחיים. היה לי אותה, ואת המחברות והעט.
היינו הולכים בחורף, במרכז העיר, שלג אפרפר. אני מחפש את ידה, שלמרות הקור נשארת חמה.
"אתה אוהב את השלג?"
לרגע אני לא יודע. אני? מה אני לעומתה? כן, אני אוהב. מהסס. אני אוהב לראות את הילדים משחקים בבובות שלג. ילדים. אני חושב שאני אוהב ילדים.
היא מחווירה ומחייכת חיוך קטן. החיוך שלה. רק עליו כבר מילאתי שלוש מחברות שלמות. באותו יום נגמר מלאי המחברות שלי. שוב. אבל הפעם, כשהלכתי לחנויות בעיר, לא נשארו להם כבר מחברות. בכל החנויות בעיר. אמרו שבגלל השלג המשלוח מתעכב. אמרו שיגיע בתחילת השבוע הבא. אבל אני כבר לא הייתי מסוגל לחכות. הייתי חייב לכתוב. נזכרתי בשיער שלה מתנפנף ברוח הקרה. בעיניים שלה המתמלאות דוק דמעות כשממש קר בחוץ. ובמילים שהיא אומרת, טיפין טיפין של משמעות שמחלחלת לתוכי.
אז כבר לא יכולתי.
ישבתי בבית וחיפשתי בטירוף איפה אפשר לכתוב. כתבתי על הקירות. וכשהם התמלאו, כתבתי על הספות. וכשגם הן התמלאו, כתבתי בספרים, ברווחים בין המילים, כי כולם יודעים שהרווחים הם אפיזודות של אהבה. וכשהבית שלי כבר היה מלא בה, התחלתי לכתוב על עצמי, על הזרועות והרגליים והבטן והכל, רק על הפנים לא, כדי שלא אפחיד אותה בדיו המקועקעת.
ידעתי שזה המקום המושלם, בין כל הלבן-לבן הטהור הזה
ואז יצאנו שוב, למרכז העיר. היסיתי אותה כשפתחה למחות, כי ידעתי שזה המקום המושלם, בין כל הלבן-לבן הטהור הזה.
אמרתי לה שאני אוהב אותה. יותר מכולם. יותר מכפי שאני אוהב את עצמי. יותר מהחיים עצמם. ששש... אני אומר, זה בסדר. ואז כרעתי, הוצאתי הטבעת ושאלתי.
פתאום השקט הבלתי נסבל הזה והרוח החזקה שצועקת לי באוזניים. והיא אומרת שניסתה להגיד לי כל הערב שיש מישהו אחר. "שלא אוהב אותך יותר ממני", אני משלים, ואני מראה לה את הזרועות ואת הרגליים ואת הבטן ואת הכל.
היא מרכינה ראש ואומרת בשקט שיש מישהו אחר שלו נתנה את ליבה, ושהיא צריכה להפסיק את השקר המכוער הזה. שהיא מצטערת, אבל היא לא.
לא אוהבת אותי.
אני בורח הביתה, מוציא את הסיד מהמחסן ומסייד על החיוך שלה והסיפור שלה ועל האהבה שלי אליה. אבל אני לא מסוגל להסתכל על עצמי, כי היא עלי. מוטבעת בעור. בנשמה.
אני קונה את כל הטיפקס שיש להם בחנות
אז אני הולך לחנויות בהן הייתי קונה את המחברות שלה, ואני קונה טיפקס. את כל הטיפקס שיש להם בחנות. בכל החנויות בעיר. מאה, מאתיים, שבע-מאות בקבוקונים. אני רץ הביתה אחוז אמוק ושופך את כולם לאמבטיה.
אני טובל באמבטיה, כדי למחוק אותה גם מעלי. פעם אחת, ופעמיים ושבע פעמים. וזה צורב אבל היא יותר. ואז אני פשוט נשאר שם, עד שהחומר הלבן-לבן הזה מתקשה.
ואז היא נכנסת בדלת, עם המפתח שהבאתי לה בימים אחרים. טובים יותר. היא קוראת בשמי, אבל אני לא עונה. ואז היא מוצאת אותי באמבטיה ומתחילה לבכות. היא בוכה המון זמן, אבל כבר לא אכפת לי.
כשהיא מסיימת לבכות, היא נושאת אותי כמו שבעל נושא את אשתו כשהם נכנסים דרך מפתן דלת ביתם בפעם הראשונה. היא נושאת אותי למרכז העיר ומעמידה אותי בשלג שכבר לא נראה כל-כך לבן.
ולבסוף היא הולכת. עוזבת. אולי בגלל שהיא צריכה לחיות, וכל הסיפור הזה כבד לה מדי. ואולי כי היא הולכת אל הבחור האחר. כבר לא אכפת לי.
אני נשאר שם, כי אין לי לאן ללכת. או יותר נכון, אין בשביל מה ללכת. אבל זה בסדר, כי יש שם שלג, ויש ילדים. והם טועים לחשוב שאני בובת שלג, אז הם משחקים איתי וצוחקים ותוקעים לי גזר כאף. אני אוהב ילדים. הם מזכירים לי ימים בהם יכולתי לחשוב על כמה משלי.
לפנייה לכתב/ת 
