האויב האהוב של השבת

הורים ומורים, רבנים ומחנכים זיהו את האויב הגדול, כבר כשהיינו ילדים. משחקי הכדורגל של הליגה הלאומית עד שנות ה-80', היוו מוקד משיכה לילדים דתיים רבים. בפתח תקווה ובנתניה, בתל אביב ובירושלים נמשכו גם ילדים דתיים כפרפרים אל האור למגרשי הכדורגל. מי שלא הלך למשחקים, (בדקה ה-80 השערים היו נפתחים בחינם) היה מנסה לקושש שברי-מידע בשבת אחר הצהריים משומעי "שירים ושערים". ילדים מבתים מסורתיים שהצטיינו בכדורגל, נקרעו בין אהבתם למשחק לבין ההתנגדות המשפחתית. מרדכי שפיגלר, אורי מלמיליאן ועוד רבים יכולים לתת לכם סמינר שלם על זה.

הכדורגל היה במקרים רבים תחליף-דת. יש באהדה לקבוצת כדורגל כדי לרגש, ליצור הזדהות, לבנות סדר יום, מנהגים ואמונות, להגעיש תחושות ניצחון ועוצמה, ומנגד להעצים רגשות קורבניות וקיפוח. המשחק עצמו, ממש בדיוק ולהבדיל כמו דת, יש בו כמה חוקים לא בהירים באופן מוחלט (הנבדל הקפדני, ומה זו כיפת רחבת ה-16?), אבות ובנים משתתפים בטקס ובדקדוקיו יותר מאשר בנות המשפחה, רגשות לוקאל-פטריוטיים הם חלק מהמשחק. שיחת פרשני-כדורגל והכניסה לדקויות, מזכירה להפליא שיחת תלמידי-חכמים בפלפולי תורה. אין פלא שדת הכדורגל מושכת אליה יותר אנשים מכל דת אחרת.

כיוון שכך, הורים ומחנכים שומרי מצוות הביטו תמיד בעין רעה על המשחק הזה. הכדורגל היה בעבר אחד ממאיצי החילון של בני נוער דתיים. אוהדים שרופים, ודאי שחקנים פוטנציאליים, ודאי בני שכונות, נמשכו אל המשחק הנפלא. בבתי ספר חרדיים אסרו לשחק כדורגל "כי זו תרבות יוון", ובחינוך הדתי-לאומי התייחסו הרבנים בבוז ל"22 חוליגנים שרודפים אחרי כדור אחד" כדבר השטות של פרופסור ליבוביץ'. הכדורגל היה בעיניהם הסמל המרכזי של התרבות החילונית.

גם בגלל השבת. תרבות הכדורגל היתה חלק מחילול השבת ההמוני. הטוטו, שירים ושערים, והמשחקים עצמם. העובדה שחלק נכבד וצבעוני מהקבוצות ייצגו קהילות: בית"ר ת"א, שמשון, מכבי יפו, בני יהודה וגם קהילות חברתיות-פוליטיות בערים גדולות, גרמה לכך שאוהדים מסורתיים, תרתי משמע, היו חוזרים מבתי הכנסת, מקפלים את הטליתות והולכים למשחק. אוהדים אלה, מייצגי הציבור המזרחי-מסורתי, זכו לבוז צונן מפי אנשים "דתיים באמת" שלא הבינו איך אפשר גם וגם, כשכל חייהם בנויים על או-או. או שאתה הולך לכדורגל, או שאתה הולך לבית כנסת.

גם בוויכוחים המזדמנים היתה נשמעת טענה חילונית קבועה: "אתם הדתיים מנסים לסגור את כביש רמות/רחוב השומר/קולנוע היכל, אבל נראה אתכם מנסים להפריע לאוהדי בית"ר בימק"א. לזה אין לכם אומץ כי תחטפו מכות רצח...". הכדורגל בשבת, כמו הקידוש והגרעינים השחורים, היה אז נצחי ויציב. דת חילונית מפתה, עם מורשת ונוסטלגיה, כוהנים ומזמורים.

כן, היו יחסי אוהב ואויב ברורים, פיתוי ואיום, בין חיי הדת שלנו לחיי הכדורגל שלנו.

אבל הכדורגל ההוא מת. הכדורגל היום כבר לא מצוי במוקד חייה של אף שכונה. הקבוצות נהיו לעוד תליון על גרגרתם של אילי הון, לכבודם ולתפארתם (חלקם תורמים לבתי כנסת מאותן סיבות) אוכלוסיות שלמות נדדו לפרברים נטולי-חן וייחוד, ודתיים רבים נסגרו ביישוביהם מחשש להשפעות חילוניות. האוהדים הפכו לצופי טלוויזיה, הכסף הגדול, זכויות שידור ושאר עניינים עסקיים גרמו להעברת משחקי הכדורגל המרכזיים למוצ"ש וימי חול בלי שנשמעה זעקת "שאבעס" אחת ובלי טענות על כפייה דתית.

מה רע? הייתי צריך להיות מאושר מיחסי השלום המפתיעים שנרקמו בין הדתיות והכדורגל. הנה אפשר גם וגם. נער דתי יכול לצפות היום במשחקי כדורגל די צורכו בלי לעבור על מצוות הדת (אם לא להחשיב השלכת חזיזים וניבולי-פה). אבל עד שהוגשם החלום, הכדורגל נהיה לא מעניין ולא רלוונטי. סר חינו ופג טעמו, מסיבות שרק את חלקן מניתי. עכשיו כשהאויב האהוב של השבת כבר נכנע לכוחות השוק ועבר לימי חול, הוא הפך סתמי וחמדני. הזהו הכדורגל עליו חלמנו כי נחיה ונזכה לראותו בסתם יום של חול? הנה אני כותב פה שעה ארוכה את הטור הזה, ואפילו לא הצצתי להתעניין כמה יצאה הערב מכבי פתח תקווה.