חג הביקורים

ארבע שעות, נטו, לא כולל אריזות ומוניות לשדה ודיוטי, מפרידות בין תל אביב לפריז. כל כך מקסימה העיר הזאת וכל כך קרובה למשפחת המקור שלנו, שתיארתי לעצמי שנזכה לביקורים מהארץ פה ושם, אבל לא העליתי על דעתי איזה כוח משיכה יש למקום הזה. מרגע שנחתנו כאן ועד עצם היום הזה, בערך מחצית מהזמן אנחנו מלווים בקרובי משפחה שבאו לבקר אותנו, חברים שבחרו לנסוע לפריז רק בשבילנו וגם כאלה שעברו אצלנו בדרך לסקי.

הביקורים האלה, כמו היו חגים פרטיים משלנו, מוציאים אותנו מהשגרה בכל פעם מחדש. יש ביקורים נדירים, כמו חופש פסח – ארוכים וממצים. אחרים הם כמו ראש השנה - שלושה ימי חג מרוכזים, ויש ביקורים כמו חנוכה או חול המועד סוכות – לא קצרים, אבל גם לא ממש אינטנסיביים. כל ביקור כזה צובע לא רק את היומן שלנו, אלא גם את החיים.

הם מנעו מאיתנו כל תחושה של בדידות, הביקורים האלה, ועד כה, גם לא הרגשנו שום ניתוק מהארץ. מי שהיתה בתחילת ההריון כשעזבנו, היתה בסך הכל באמצעו כשהתראינו ליומיים משמחים כאן. ועם זאת, ולמרות שכמעט אף פעם לא נפרשו אצלנו שקי שינה בסלון, יש איזו תחושה של דריכות לפני הביקורים האלה.

פוף, הכל נעלם

כמו חג, גם הביקור כאן, מתחיל הרבה לפני שמטוס נוחת, הרבה לפני שהוא ממריא, לפעמים אפילו לפני שהכרטיסים נרכשים. אני מקבלת רשימת דרישות, שאלות ומשאלות: תמצאו לנו דירה להחלפה; אנחנו מחפשים מלון נחמד ולא טחוב עם מיטות ברוחב מטר שישים; תזמינו לנו מקום בצמחונית הכי טובה בעיר; איפה קונים כאן בגדים יפים לילדים? אני מפנטזת על מעיל זמש בצבע קאמל, ראית אותו? קחי אותי למקבילה הפריזאית של מתחם החשמל; היינו כבר בכל המאסטים של פריז, לאן עכשיו? או הבקשה הכי מכשילה: תבחרו לנו מסעדה מעולה, אנחנו סומכים עליכם.

ובכן, אל תסמכו עלינו. המומחיות התל אביבית שלנו נבנתה בעמל רב ובשנים של אכילה ביקורתית וצריכה ראוותנית. ברגע שעזבנו את בית הגידול שלנו, כמו שאומרת המורה לצרפתית – פוף, הכל נעלם (טוב, היא אומרת את זה על פעלים ומילות יחס, לא על רשימת מסעדות מומלצות). כאן, בפריז, יש אלפי מסעדות, מאות מוזיאונים, ועשרות איזורים ששווים ביקור. המחשבה על כך שלעולם לא נספיק את כולם - חציים אפילו, אולי גם לא עשירית מהם - מתסכלת מאין כמותה. אז כשתבואו לבקר אותנו, בוודאי נלך יחד למקומות שעדיין לא היינו בהם. בזמנכם החופשי תבדקו את ההמלצות שאנחנו צוברים בשקידה.

מוכרחים להודות שחלק מרשימת הדרישות הזאת צומחת ביוזמתי. ממילא אני מרגישה בביקורים האלה קצת כמו ראש עיריית פריז, וגם מאוד נעלבת בשמה כשחושבים עליה דברים לא טובים. ולא רק את פריז אני מצחצחת לקראת הביקורים האלה. גם אותנו. ואת הבית שלנו. הילדות גדלו בכמה חודשים, אני בכמה קרואסונים, קצת מפחיד לרגע מה יחשבו עלינו כאן אלה שלא ראו אותנו כבר כמה זמן. האם יבינו שאנחנו מנהלים חיים אקזוטיים של תרבות גבוהה וארוחות ערב מהמוצרים המשובחים בעולם, של חיי חברה ענפים ושל שיק זוהר, או שמא יחשבו שאולי אנחנו חיים בפריז, אבל כמו מיליונים אחרים כאן גם אנחנו מהגרים, זרים, עילגים, לא לגמרי מצוידים במה שדורשת העיר הזאת, לא בשפה, לא בכסף, לא בטוב טעם, לא בפנאי נפשי לטעום מכל מה שהיא מציעה לנו.

תנו לי דקה

וכל זה עוד לפני הנחיתה. אחריה, עומס הציפיות הלא סביר שמתלווה לביקור נעשה מפורש. הכי עמוסים רגשית הם ביקורי ההורים, שנדרשים קודם כל לענות על השאלה הבסיסית: טוב שבאתם, אבל למה רק עכשיו? מה, אתם צריכים הזמנה מיוחדת? אה, יש לכם חיים, חוץ מאיתנו? חמור מאוד. ולא, אני לא צוחקת.

ורגע, תנו לי דקה להתרגל אליכם שוב.

ואיך בכלל מקצים את הזמן היקר, יקר כל כך: אנחנו רוצים לארח אותם אצלנו שיראו איפה אנחנו חיים ואיך, לטייל בעיר ולהספיק לראות ולקנות ולאכול בה, לשמח את הילדים בפעילויות שמתאימות להם במיוחד וגם להיפגש בהרכבים שיאפשרו לדבר – רק הגדולים, רק הבנות, רק הבנים.

אחרי שמצאנו, על פי רוב, את קו פרשת המים בין הרצונות והציפיות והצרכים של כולם, בין מה שיש לפריז להציע לנו ומה שאנחנו מסוגלים לספוג, טיול המשפחות הזה - הם מטיילים בפריז, אנחנו מטיילים איתם - יכול להיות אינטנסיבי, צפוף, מקרב, מחכך, בדיוק כמו טיול שטח, כולל שינה באוהלים. רק שהשטח הוא פריז, המגרש שלנו, שהולך ונעשה ביתי, ולמרבה המזל לא ישנים באוהלים. הזמן הזה,

ההקדשה הזאת רק לעוד חבר אחד, או זוג הורים אחד, המפגש בבוקר וארוחת ערב יחד ולמחרת עוד מוזיאון יחד, הבלעדיות הזאת שהיא לא חונקת בזכות זמניותה ונדירותה, יוצרת משהו מיוחד, עמוק, אחר. על רקע הכאבים בידיים שסחבו בקור שקיות מהשוק ועל רקע העייפות של הרגליים שחרשו את הגשרים שמחברים את הגדה השמאלית לימנית, עשוי לצמוח לו רגע שהוא כמו הפרסומת הבודדה בגמר של הסופרבול: רגע שיא, קצרצר ומרוכז ומרצד באור יקרות. רגע ששווה לנצור.

כשאף אחד לא נמצא במקום הטבעי שלו, זאת לפעמים הזדמנות לנסח יחסים מחדש, לריב ריב גדול שהיה צריך להעיז ולריב אותו, ומדי פעם להתחבק קצת יותר חזק ממה שהיית עושה בכל הקשר אחר.

ואז הם נוסעים. וכולנו יודעים משהו שלא ידענו קודם: שהוואוצ'ר לביקור כאן כבר בוזבז, ולא במהרה יונפק עוד אחד.