סבלתי מחרדת נטישה: פחדתי שאקום ואלך
אני כבר בן 28, ואם אני רוצה לשחק סטנגה עם הילד שלי ולא לחכות שהוא יקפיץ אותי לאיכילוב, אני צריך להתחיל להתפשר, או לפחות להסכים לשידוכים מצד החברים הנשואים שלי. חשבתי לעצמי, הרי האהבה עיוורת, אז למה לא בליינד דייט?
כעבור כמה שניות של מחשבה על כך שהנעורים מאחוריי, אני מנסה להתחמק מעצמי וממחשבתי על כך שהשנים חולפות ואני לא נעשה צעיר ושאם אני רוצה לשחק סטנגה עם הילד שלי ולא לחכות שהוא יקפיץ אותי לבדיקות באיכילוב, אני צריך להתחיל להתפשר, או לפחות להתחיל לענות בחיוב להצעות לבליינד דייט הבאות מכיוון חבריי הנשואים.
שמתי לב שזוגות נשואים תמיד יגרמו לך להרגיש שאתה לא בסדר, שאתה בשלב אחד מאחוריהם. אני יודע מה הסיבה, הם מקנאים. גם הם רוצים לטעום מידי פעם לבד ולטעום ממה שהיה להם בעבר ולא ישוב.
העניין הוא שכדי להתחיל לבנות משפחה ולהמשיך הלאה צריך למצוא קצה חוט. ומה אז? מה יהיה אחרי זה? ואם אכן אמצא את אותו קצה חוט, מה לגבי הקצה השני? איפה הוא? החלטתי להתקשר לבחורה שהציעו לי להכיר בשבוע שעבר.
יצאתי עם נשים בעבר, ותמיד היתה לי חרדת נטישה. תמיד ובכל קשר פחדתי שפתאום אקום ואלך. עד שפגשתי את האחרונה, נעמה, שדווקא היא היתה זו שעזבה, ואחרי שהיא יצאה מהחיים שלי לקח לי קצת זמן לצאת מזה.
איכשהו תמיד כשיוצאים ממשהו אחד נכנסים למשהו אחר. וככה נכנסתי לעולם, או בעצם לסטטוס, כמו שאומרים, שנקרא "רווק" (ולא סתם מתחרז עם "אבק").
הנה אני, כבר חודשיים בן 28, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא העתיד שלי והקריירה שמתפתחת והזוגיות שלא. למען האמת (שלא עשתה דבר למעני, בינינו), עייפתי מפאבים ומברים ומה"אני חייבת להכיר לך מישהי" ומכל השלבים הראשונים. אני מעוניין בזוגיות והלאה.
למרבה הצער, אי אפשר להקים משפחה ללא זוגיות, ולדעתי הכי גרוע זה לבנות זוגיות תוך כדי הקמת משפחה. בדיוק מהסיבה הזאת, הגעתי למסקנה שאני צריך להתרכז בדבר אחד, שהוא אני ומה שאני מעדיף, ושאסור לי לתת לזמן להלחיץ אותי. קודם כל תבוא האהבה, ואחר כך נראה. וכך הגיעה דניאל, זוגתו של חבר, ואיתה הגיעה ההצעה לבליינד דייט עם חברה שלה.
חשבתי לעצמי למה לא בליינד דייט? כי הרי האהבה עיוורת אז למה לא בליינד דייט? הסכמתי. דניאל נתנה לי את המספר של תמי, ורק קיוויתי ששם המשפחה שלה זה לא "ארבע".
"תמי?" שאלתי.
"היי", ענתה בקול דיגיטלי.
"מדבר רועי, דניאל נתנה לי את המספר".
"כן", היא אמרה, "היי".
טוב., אז הבחורה יודעת להגיד היי. היא נשמעה בסדר. מעניין איך אני נשמעתי. "את רוצה להיפגש?"
"אני אשמח", אמרה.
"ומה בא לך - קפה, מסעדה או איזה טיול ברגל?"
"שמעתי עליך סיפורים, אבל אני מעדיפה שתשלח תמונה"
"רועי", אמרה, "שמעתי עליך כמה סיפורים, אבל אני מעדיפה שתשלח תמונה".
"מה המייל שלך?" היא אמרה את המייל שלה והרגשתי די עלוב ופתטי. "שלחתי", אמרתי כעבור כמה שניות.
"אתה לא רוצה תמונה שלי?"
"אני מעדיף לראות את המקור".
"אם אתה שולח אז גם אני אשלח לך".
"בסדר".
התחלתי להרגיש משהו לא נכון ומשהו לא נבון
התחלתי להרגיש רע. התחלתי להרגיש משהו לא נכון ומשהו לא נבון בכל הסיפור הזה. איך לעזאזל הגעתי למצב שבו אני אמור להחליט אם אני רוצה להכיר מישהי באמצעות תמונה? ויותר מזה, היא יכולה לשלול אותי בגלל משהו בי שהיא לא
תאהב? רציתי לבטל את הכל, רציתי להגיד לה שתשכח מזה ושכל העניין מגוחך. אבל האבק שבי גרם לי להמשיך. שלחתי תמונה, והיא שלחה בחזרה עוד תמונה שלה מאיזה אירוע.
היא נראתה די טוב: שיער חום ועיניים חומות, פנים מתוקות וגוף של מישהי שמקפידה לשמור על כושר, וביחס לכל מי שעמד לידה היא נראתה די גבוהה. אבל היה שם משהו בחיוך שלה שלא אהבתי, הוא היה נראה מזויף. הנחתי שהתמונה היתה מחתונה של חברה.
למחרת היא התקשרה. עניתי. מאז שאני לבד אני עונה למספרים שאני לא מכיר ואפילו לחסויים. לא יודע למה. בעצם אני כן יודע, אבל אני לא מגלה.
"רועי?"
"תמי?"
"מה שלומך?"
"בסדר".
"ראית את התמונה שלי?"
"כן" עניתי.
"וניפגש?" שאלה.
אמרתי שכמובן ושאלתי מה היא רוצה לעשות. היא חברה של דניאל, ולדעתי גם אם לא תהיה כימיה נוכל להמשיך את הערב. "איפה את גרה?" שאלתי.
"ברחוב קטן ליד אבן גבירול".
"ידעת שאבן סבל מעצירות כרונית?"
"לא".
"בגלל זה יש שם פקקים כל הזמן". לצערי, פלטתי בדיחת קקי, ולמזלי - זה לא שינה לה. אני צריך ללמוד לשמור על הפה שלי.
"איפה אתה גר?"
"ברחוב לסל"
"איפה זה?"
"ליד כיכר אתרים. רוצה אולי לבוא אלי? יש כאן הכל".
שתיקה.
"טוב, אני אבוא", אמרה. "תגיד, רואים מאצלך את הים?"
"כן, אבל מי מסתכל".
וככה נקבעה הפגישה העיוורת בביתי. החלטתי להתחיל לארגן את הבית. התקשרתי לאולגה המנקה וביקשתי שתבוא דחוף, אבל התברר שאני לא הלקוח היחידי שלה ושהיא מנקה עוד בתים. התחננתי ואמרתי לה שמדובר במקרה חירום ושאני לא יכול לחכות לשבוע הבא. היא אמרה שהדיל זה פעם בשלושה שבועות ושהיא לא אוהבת הפתעות. אמרתי שהיא צודקת ושאף אחד לא אוהב וניתקתי. החלטתי לנקות לבד. למחרת יצאתי מהעבודה מוקדם וגם עברתי בשוק כדי לקנות כמה מצרכים למתכון של דורעם שהחלטתי לנסות.
הבית היה נקי, ואפילו ניקיתי בין העציצים במרפסת
השבוע התחיל, הפגישה עם תמי שנקבעה ליום ד' התקרבה, ופתאום הבנתי שלא הספקתי לחשוב על מה אני באמת רוצה, ורק נזרקתי למחשבה איך להרשים אותה.
הבית היה נקי, ואפילו ניקיתי בין העציצים במרפסת. החלטתי לוותר על הכנת ארוחת הערב, כדי לא להיראות נואש כמו שאני באמת. תמיד יש אצלי יין, ואם נהיה רעבים תמיד אפשר להזמין משהו.
היום המיוחל מתקרב, ואני לא מצליח לחשוב על מה שבעבר תמיד חשבתי בעקבות שיחות עם חברים המנוסים בעניין הבליינד דייט: אם היית בבליינד דייט והרגשת שהלך לך טוב, זה אומר שאתה הבנאדם המוזר.
האימייל של רועי
לפנייה לכתב/ת 
