מעסיקים, לכו על האמא העובדת
גיל ונטורה כותב מכתב מהלב למעביד הפוטנציאלי של כל אם עובדת, ובו הוא מסביר בדיוק מדוע דווקא הנשים הכי עסוקות בעולם יכולות להוות עובדות מצוינות. הוא מפנה לכל הבוסים והמעסיקים את המסר הבא: התנפלו על האמהות העובדות ואל תניחו להן לחמוק מהארגון. פרויקט "זמן זה כוח"
"אבל מי יקח אותי?".
הייעוץ עם אולגה זרם די טוב, אבל עדיין היינו חלוקים בנקודה מהותית: מה שנינו חושבים על אולגה. אולגה תפסה את עצמה כאדם חסר כוחות, כיצור מבויש ונטול אסרטיביות, וכאמא שהיא בעצם כישלון, שכן נולדה לה ילדה בעלת ליקוי התפתחותי חמור. מה שהוסיף לצלילה המתמדת שלה במורד הדימוי העצמי היתה הביקורת המתמדת שהוטחה בה מצד כל העולם ואשתו.
אני לעומת זאת חשבתי שאולגה היא גיבור.
נכון, היא היתה אם צעירה, אבל היא גם היתה היחידה במשפחתה המורחבת שהתמודדה עם מפל הלחצים ושק התסכולים שנובעים מגידול ילד חריג. בעלה שיקע את עצמו עד צוואר בעסק עצמאי, ואולגה נותרה צינור הקיום העיקרי – ואולי היחידי – של בתה הקטנה. על הדרך, היא הצליחה לגייס אנרגיות כדי ללמוד תואר בסוציולוגיה (בציונים יפים, אגב) ורק בפגישה השנייה הצליחה לבטא שאיפה מקצועית פשוטה וברורה – לחזור לתחום שהיה אהבתה הראשונה – התכנות.
עם זאת, האטרקטיביות שלה בעיני מעסיקים פוטנציאלים היתה ונותרה צוק מעורר אימה מבחינתה. בעולם שיווקי שמסתמך יתר על המידה על ראיונות (כלי מיון די מגוחך, אבל על כך בטור אחר) ,אולגה פשוט לא ידעה איך לצלוח את המשוכה הזאת.
אני לעומת זאת, חשבתי שהיא הימור מצוין. היא – וכל האמהות היקרות ששולחות רגל מבוישת לשוק העבודה.
אמהות עובדות חמושות במנוע טורבו של מוטיבציה (צילום: index open)
אילו יכולתי לשים דברים בפיה, הייתי מפנה לכל הבוסים, המעסיקים והמראיינים העתידיים את המסר הבא – התנפלו על האמהות העובדות בשתי ידיים, אמצו אותן ואל תניחו להן לחמוק מהארגון.
במבט ראשון, ההמלצה הזו נעה בין דביליות לחוסר אחריות. אמא עובדת? יצאת מדעתך, ונטורה? להעסיק פרזיטית שכל מה שמעניין אותה זה לא הג'וב, אלא שלל זאטוטים זבי חוטם? תן לנו רווקות צעירות, נמרצות, אטרקטיביות, ולא אמהות עייפות ומותשות, שנוטות באופן מרגיז לאבד ימי עבודה בגלל הווירוס התורן, ויש להן אפילו תכנונים זדוניים להיכנס בשנית למצב הריוני. איכסה.
אז תרשו לי להציע לכם כמה נקודות למחשבה, בוסים יקרים, ולשווק לכם באופן בוטה כמה יתרונות אדירים של האם הישראלית.
מוטיבציה אש!
כשאני מראיין מועמדים לכל משרה שהיא, שאלה אחת מטרידה אותי יותר מכל: "למה?". מדוע היא או הוא חפצים במשרה הזאת? מה מניע אותם? האם הסטנדרטית (ויסלחו לי חברותיי הרווקות) חמושה במנוע טורבו של מוטיבציה – הרצון לסייע בקיומם של עולליה הקטנים, ולהעלות מזון וקורנפלקס על שולחנם. אי לכך, מעסיק עתידי, הילדים שלה הם לא נטל ,כי אם נכס לארגון. תמונתם המתוקה חקוקה בנשמתה של האמא כל אימת שהיא משרכת את דרכה בפקקים אל העבודה, ואם היא חווה תסכולי קריירה שונים (כגון בוס מעצבן, שכר מביך או עומס קטסטרופלי) אין כמו שיחת טלפון באמצע היום לבנה העגלגל והחמוד כדי להזריק בישבנה פרץ אדרנלין מקצועי. הקטן משגר אליה בדרכו האינפנטילית את התזכורת החשובה מכל מדוע עליה לשמר בחירוף נפש את מקום עבודתה.
היכולת לאלתר, לחיות עם תקלות ולעבוד במקביל
למן הרגע שפרי בטנך בוקע מן הרחם והופך לעץ אנושי מתוק, את מתחילה לחשוב באופן סטטיסטי. המילים "תמיד" ו"בטח" יוצאות מן הלקסיקון, ומחליפות אותן אחיותיהן המבוגרות: "בדרך כלל" ו"אולי". כל החלפת חיתול עיסתי בעיתוי לא שגרתי מחדירה למוחך תובנה ניהולית בסיסית: כל תוכנית, אבל כל תוכנית, היא בסיס לשינויים. על אף עייפותך ובניגוד לרצונך, תפיסת המציאות שלך הופכת גמישה יותר, בהשוואה לימי רווקותך.
אל תבושי, אם ישראלית גאה, להציג זאת כנכס בכל ראיון עבודה. האנשים שיקחו אותך לאייש את הג'וב לא חפצים בך על מנת שתתמודדי רק עם מטלות שגרתיות וצפויות (בשביל זה המציאו עבדים ומחשבים). הם חושקים בך עקב כשרונך לשרוד את ים ההתקלות ששוק העבודה המודרני מטיל על קורבנותיו השכם והערב. כל אמא סבירה פיתחה סט של אמצעי התמודדות עם הפתאומי והמפתיע, וראש וראשון להם – היכולת לעבוד במקביל.
בעולם שמתפוצץ מרוב אינפורמציה, ומסרים מקבילים רצים בראש המסך ובתחתיתו, אין תחליף למיומנות התמנונית האימהית: ביד אחת היא אוחזת בקטן המצווח, בידה השנייה מחממת לו את הבקבוק, בקולה הסימפוני היא מרגיעה את מחאותיה של הבת הבכורה ("למה תמיד את רק איתו ולא איתי"), ובמקרה הצורך יתוספו למערכה המרפק (שחוסם את דלת הארון שלא תיפתח) והרגל (שהודפת קלות את החתול המשפחתי לבל יתנפל על מזון התינוקות המוכן). הרי לכם פקחית טיסה פוטנציאלית.
ברמה הקצת יותר רצינית, היכולת הזאת לחיות עם אי ודאות מתמדת, להסתגל אליה, ולתפוס את העולם שסביבך לא כמהות מוחלטת וסופית אלא כרצף של אפשרויות (חיוביות או שליליות) הופכת את האם לעובדת בוגרת יותר וחזקה יותר, כזו שחמושה בכלי נשק שחיוניים להשלמה של כל פרויקט – פרופורציות שפויות וציפיות ריאליות.
וכמו שאמר לי פעם מנהל קשיש ונבון: "אם יש לך משימה ואתה רוצה שהיא תתבצע, תן אותה לאדם עסוק".
העבודה כמקור סיפוק עיקרי
לאמהות יש אולי סבלנות, התמדה ונחישות, אבל דבר אחד בדרך כלל אין להן – זמן פנוי. בעולם שכל כך מעלה את ההגשמה העצמית על נס, אמהות נאלצות לא אחת לתעל את מיטב שאיפות ההתפתחות האישיות שלהן למקום היחידי שבו מתאפשר להן להיות לבדן ולא במחיצת הילדים – מקום העבודה!
אני זוכר אותי, כהורה צעיר והיסטרי, מתחיל להתנפל על שעות העבודה שלי ברעבתנות, ונוגס מהן כל הנאה אפשרית. שעות השיטוטים הליליות שלי במחיצת זוגתי, וההתעסקות המסיבית בסוגיות הרות גורל כגון: "חם לה? קר לה? הקקי שלה בסדר? למה קיבינימט היא לא נרדמת?", איימו לשגר את האיי-קיו שלי לשנת חופש. על אחת כמה וכמה כשמדובר על אמא. אחרי תקופת ריתוק מסיבית לבית ולעריסה, השאיפות האינטלקטואליות שלה לא יהיו טרק מעמיק בהודו או נבירה חודרנית במעמקי פילוסופיות רוחניות. היא פשוט כמהה בכל נימי נפשה לכמה שעות הגונות של אינטראקציה עם יצורים מבוגרים, ולמטלות שיעמידו את תבונתה באתגר מתקדם יותר מאשר קריאת יצירת המופת "לילה נחמד לשמעון הקרפד" בפעם האלף.
היא מתה להתבטא ולפרוץ הלאה. אז מעסיקים יקרים – למה שלא תנצלו את זה?
- גיל ונטורה הוא
אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
