רגע לפני שמייבשים לנו את הדשא

לאחרונה התבשרנו שכמויות הגשם שירדו עד כה קטנות מאלו שירדו בתקופות מקבילות בשנים קודמות, ושמאגרי המים הטבעיים אינם מתמלאים בהתאם לקצב שאיבת המים מהם. בינתיים החלו דיבורים על אפשרות להגביל בקיץ השקייה של גינות פרטיות וציבוריות, ועוד גזירות דומות. רגע לפני שמייבשים לנו את הדשא וקובעים איך תראה סביבת החיים שלנו, חשוב לעצור ולבדוק היטב האם נעשה הכל על מנת לפתור את משבר המים של ישראל.

אין עיתוי מתאים יותר: בשבוע שעבר חתמו ראשי הערים הגדולות בישראל על אמנת הפחתת זיהום אוויר והגנת האקלים, שכוללת בתוכה מחויבות לחיסכון באנרגיה וגם במים. כעת צריך רק שכל ראש עיר ימצא לעצמו את הדרך הטובה ביותר לחסוך - לפני שהוא מייבש לכולנו את הדשא.

מי זוכר קמפיינים?

בעשור האחרון גדל סך הביקוש העירוני למים בכ-20 אחוז - כמות שוות-ערך לכ-120 מליון מטרים מעוקבים, שהם קצת יותר מכמות המים המותפלים שמיוצרים במתקן ההתפלה באשקלון. בחישוב צריכות המים לנפש נרשמה עלייה ששיאה היה ב-1999 - השנה שהוכרזה גם כשנת בצורת.

בשנת 2000-2001 עלה קמפיין לאומי בין-משרדי לעידוד החיסכון במים, וצריכת המים לנפש במגזר הביתי ירדה בכ-7.8 אחוזים (ביחס לצריכה ב-1999). אך מיד כשהתפוגג זיכרון תשדירי השידור, שבה ועלתה צריכת המים לנפש, ושנה לאחר הקמפיין נרשמה עלייה של 2.6 אחוזים. העליות בצריכה נמשכות מאז באופן קבוע, ומייצגות את העלייה ברמת החיים.

ניסיון מקומי ועולמי מלמד שהיעילות בחינוך והסברה לשינוי התנהגותי בצריכת המים אינה נשמרת לאורך שנים, כאשר חינוך והסברה מוצגים כפתרון אקראי. קיומם חייב להיות נוכח ומוטמע לאורך שנים, לצד חינוך הדור הצעיר בתוכניות הלימוד בבתי הספר. המשמעות היא תקציבית כמובן, אך הניסיון מלמד גם שקמפיינים אינם פתרון מושלם ודרושים צעדים נוספים - התקנת אביזרים חוסכי מים בבית ובגינה ותיקון נזילות.

כל אחד יכול

גם בלי קמפיין תקשורתי, כל אחד יכול להפחית בקלות 10 ליטרים מצריכת המים היומית שלו. שליש מצריכת המים בבית מיועדת להדחת ניאגרות בשירותים - (כ-55 ליטר ליום לנפש בממוצע). על ידי שימוש נכון במכל ההדחה הדו-כמותי בשירותים 2-3 פעמים ביום, אפשר לחסוך תשעה ליטרים של מים.

7.2 מיליון תושבים במדינת ישראל שיפחיתו את צריכת המים ב-10 ליטרים ליום בממוצע לאדם במשך שנה, ישיגו הפחתת צריכה שנתית של כ-26 מיליון מטרים מעוקבים, ששווים כמעט לכמות המופקת במתקן ההתפלה בפלמחים בשנה, או 5 אחוזים מסך הצריכה הלאומית במגורים.

פתרון מקומי לבעיה גלובלית

חיסכון ביתי הוא חשוב, אך גם הוא אינו פתרון לבעיה הכוללת. בשעת חרום זו עומדת בפני מקבלי ההחלטות הדילמה כיצד להשיג הפחתת צריכה מיידית. האם להמתין עד לאביב ולפצוח בקמפיין ארצי שהשפעתו תתפוגג כשירדו התשדירים או כשייגמר הכסף? האם להעלות את מחיר המים? האם להורות על ייבוש גינות או שמא להתוות מדיניות ארוכת טווח?

המפתח לצימצום צריכת המים לנפש מצוי בידי הרשויות המקומיות. פתרון אפשרי אחד הוא "להקפיא" את צריכת המים ברשויות המקומיות על בסיס צריכת המים העירונית לנפש בשנת 2006. אפשר גם לקבוע קיצוץ של המכסה בכמה אחוזים מעכשיו ואילך, בהתאם למאזני המים - לפחות עד שיוקם מתקן ההתפלה ב-2013.

רשות מקומית או תאגיד מים שיחרגו מהמכסה שנקבעה - ייקנסו. כך יוכל כל ראש רשות או מנהל תאגיד לקבוע את שיטת החיסכון במים המתאימה לו: יהיו כאלה שיפעלו לייעול משטר לחצי המים בצנרת, ויהיו מי שייתקנו דליפות. יהיו מי שישקו גינות באופן מושכל או יימנעו משתילת פרחים עונתיים וצמחים שאינם חסכוניים במים.

יהיו כאלה שיטילו קנסות או יגבירו את הפיקוח על שטיפת כלי רכב בצינור, או השקיית גינות פרטיות, ויהיו כאלה שיעודדו צריכת מים מושכלת בבתי הספר ובקהילה. העיקר הוא שיתוף הציבור - ולא גזירות. שיתוף הקהילה הוא כלי מנצח, שיבטיח לאדם, לטבע, לנחלים ולאתרי המים.