כשלפיד פגש את שאול המלך

הקדמה - מה פתאום אני?

באחת ההרצאות אמרתי לאנשים שישבו מולי שהם יודעים על התנ"ך לא מעט דברים שאפילו רש"י - גדול פרשני המקרא - לא ידע. הם הופתעו קצת. רש"י, טענתי בפניהם, מעולם לא ראה את הארץ שעליה דיבר כל חייו. הוא חי בצרפת במאה ה-11 ומעולם לא יצא את גבולותיה. למרות שהקדיש את כל שנותיו הבוגרות לטקסט המקראי, הוא לא הכיר את החול הבא מהנילוס ומסתחרר ברוח מן הים, את הלחות המעיקה של אוגוסט, את צפיפות הדיבור המזרח תיכוני, את התחושה של רגל יחפה על אדמה מדברית.

הנה משהו שדמיינתי לא פעם: אני נוחת בטעות בישראל במאה ה 11 לפני הספירה. אחרי שאני מתאושש מההבזק החשמלי העז אני מתחיל ללכת, לגמרי לא מתאים לסביבה במכנסי הג'ינס והטי שירט השחורה. 

אני עדיין מבולבל, אבל הנוף מוכר לי: זוהי נחלת שבט בנימין, והשביל הבוצי בו אני צועד יהפוך תוך שלושת אלפים שנה לכביש 443, לכיוון מודיעין. מרחוק אני רואה דמות. היא מתקרבת. זה איש צעיר ורחב כתפיים, גבוה מאוד אפילו במושגים של ימינו. הוא בוחן אותי בחשדנות. לימים תהפוך החשדנות הזו לפארנויה של ממש, אבל בשלב הזה הוא רק חרד קצת. 'שלום,' אני אומר לו. הוא נרגע, שמח לגלות שאנחנו דוברים את אותה שפה. 'אתה מחפש את האתונות שלך?' אני שואל. הוא מופתע. 'איך ידעת?' הוא תוהה, 'אבא שלח אותך?'

המסע שלי אל גיבורי התנ"ך בנוי כולו מפגישות כאלה. האדם הדתי ניגש אל שאול, המלך הראשון בישראל, כאל דמות בעלת משמעות סימלית. שאול שלו מקפל לתוכו חטא ועונש, ואת הנצחון המוסרי ההכרחי של הנבואה על המלוכה. איני יכול להתווכח עם התפיסה הזו, וגם איני רוצה. נקודת המוצא שלי ביחס לשאול היא קודם כל שהיה אדם כזה.

איני אדם מאמין לפי ההגדרות המקובלות, אבל אני מאמין לתנ"ך. האנשים המתוארים בו חיו פה, בארצי, הלכו בשביליה, ועברו בה את הטובים שבזמנים ואת הרעים שבזמנים (אם לשאול משהו מדיקנס). אני אוהב את שאול מפני שהוא היה מורכב, ומפני שכולם טעו בו, ומפני שהיתה בו עוצמה שלא נגלתה לעין וגם תמימות שהביאה לסופו.

אין לי, כמובן, שום טענה אל דרך הלימוד של החרדים. הם מה שהם. הבעיה היחידה היא שהאורתודוכסיה שיכנעה את רוב הציבור בארץ שמוטב לנו להסיר ידינו מן התנ"ך. עדיף שנפקיד בידיהם את המסורת היהודית ונזמין אותה לביקור רק

בחגים. אני מבין אילו אינטרסים זה משרת, אבל זה לא אומר שאני מקבל זאת. אין שום סיבה לשלול מעצמנו את התנ"ך, את העוצמה שלו, את היכולת הסיפורית המופלאה, את שרטוט הדמויות הדייקני, את העובדה שגם בלי המשמעויות הדתיות

מדובר - בפשטות - בספר הכי טוב שנכתב אי פעם.

ועדיין, מה פתאום אני?

ידידי הרב (האורתודוכסי) אוריאל גנזל, הפציר בי שוב ושוב להגדיר מהי העמדה הפרשנית שלי. במילים פחות מנומסות, הוא רצה לדעת למה, לעזאזל, אחרי שלושת אלפים שנה של לימוד אינטנסיבי נדמה לי שיש לי משהו חדש להגיד? מהם הכלים שלי?

היו שלושה. בעצם שלושה וחצי.

"הגיבורים שלי: ארבע הרצאות תנ"כיות". מאת יאיר לפיד, בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.