תמיד דופקים את השחורים. איפה הגבול?
ותשנא האשה את השחורים בכל מאודה, ותצמח ציפורניה ותשחיזן עד כי יהיו הן חדות כתער, ותבוא האשה אל אדם ותאמר לו "בוא'נה, עמוד פה באור ואל תזוז, יש לך שחור מגעיל ליד האף!" ואולי אפילו תאמר לו "בוא'נה, יש לך אף מגעיל!"
מעניין אותי לדעת איפה בדיוק על גרף ההתפתחות האבולוציונית שלנו נוצרה הדיפרנציאציה ההיגיינית בין נשים לגברים. מה, נראה לכם הגיוני שהאדם הקדמון חזר למערה בערב וזוגתו מסתכלת עליו ואומרת "אתה חייב לקצץ את השערות בנחיריים"? תרחיש כזה לא נשמע סביר, אפילו מהסיבה שאילו היא בכלל היתה מעזה לומר לו כדבר הזה, היה הוא עונה מן הסתם: "קודם תורידי בעצמך את הזקן הצרפתי, ואז נדבר".
מאיזו סיבה בלתי נהירה, גברים מגלים הרבה פחות עניין בהיגיינה. ולא זה המקום להבהיר שמי שמשתין בישיבה ומורח קרם עיניים אבל יש לו במקרה בולבול צריך לבדוק מחדש את המגדר שלו. כשאני עד למצבים בהם אחת מחברותיה של אשתי מתנפלת בציפורניים שלופות על בעלה, אני לא יכול שלא לראות בעיני רוחי את הזוג כשני שימפנזים מערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק העסוקים בטיפוח הדדי. ייתכן מאוד ששורשי התופעה אכן נעוצים בזיכרון הגנטי הטבוע בנו. ויסלחו לי כל המאמינים, אבל אם גם בבני ברק נהוג לפלות שחורים, אולי כדאי שיחשבו שם מחדש על העניין הזה עם הבריאה.
לקבוע את ההיררכיה ולטעת אמון
אצל הקופים מדובר בפעילות חברתית, שתפקידה בין היתר לקבוע את ההיררכיה ולטעת אמון בין הפרטים בלהקה. אילו היינו חיים בעולם מושלם, לא מן הנמנע, למשל, שבערוץ 2 היו מצלמים את קונדוליסה מוציאה שחורים לאולמרט, בזמן שאבו מאזן פולה את שיערו העבות של עמיר פרץ כהכנה לחתימת על הסכם הביניים.
נשים באופן כללי כאמור מייחסות חשיבות (יתרה, יש לומר) לענייני הטיפוח האישי. אבל לא זה העניין, אותי דווקא מרתקת השאלה איפה אתם, קוראים יקרים, מותחים את הגבול שלכם. רוצה לומר, עד כמה (אם בכלל) אתם מרשים לבן/ת הזוג לפלוש לדלת אמותיכם, להתערב ולהתערבב בפרטיותכם ובגופכם.
ידוע הוא כי לכל יצור בטבע ישנו המרחב האישי שלו, מעין רדיוס דמיוני אשר מקיף את האינדיבידום ומתפקד על תקן של גבול בין הטריטוריה שלך לבין "המרחב הציבורי". אותו תווך, המים הטריטוריאליים שלכם, אם תרצו, יהיה מוגן כל העת מפני חדירות או פלישות של הזולת. מידת הרדיוס הנ"ל משתנה מאדם לאדם ומעם לעם. הדרך הטובה ביותר להמחיש את הנקודה הזו היא לבחון כיצד מתנהגים אנשים שונים ממקומות שונים בתחבורה הציבורית.
קחו למשל את גואטמלה. עבדכם הנאמן נזקק במהלך טיולו שם לא אחת לשירותיה של התחבורה הציבורית המקומית. אם נניח לרגע בצד את לוחות הזמנים שתלויים בעיקר בכמות הקוקה שלעס הנהג, הרי שמרגע שעלית אל המשאית שעברה הסבה לאוטובוס, חזקה עליך שתעמוד במבחן האולטימטיבי של רמיסת פרטיותך.
אד סרוח עולה מעשרות בתי שחי
ההכרה כי משהו בנסיעה הזו יהיה קשה יותר אפילו מהצפיפות ברכבות של יום ראשון מכה בך ברגע שהנחת את רגלך על המדרגות. או נכון יותר, ברגע שאפך חצה את אותו קו. אד סרוח העולה מעשרות בתי שחי שלא מכירים אפילו את המושג "מקלחת צרפתית" ממלא את חלל האוויר. בשלב הזה יש לך כמובן ברירה לעלות ליציע (גג האוטובוס), שם לפחות יש ארבעה כיווני אוויר, אבל אחרי שיומיים קודם העברת נסיעה של 150 ק"מ ישוב על ארגז בקבוקי קולה (מהדגם הישן, עם פקקי המתכת) שהטביע בישבנך רבבות עיגולים כחולים, אתה מבכר לשבת על ספסל. מהר מאוד אתה מגלה שאותו דרגש עץ המיועד לשניים מאכלס משפחות שלמות. הנה מצאת אחד פנוי, אך מיד מגיעה גואטמאלית בגיל העמידה שלא חובבת עמידה ומניחה את עכוזה, שנראה יותר כמו חזית של סמי-טריילר, עליך. אחרי שהצלחת איכשהו למצוא פוזיציה שתאפשר לך לנשום, מסתבר שהיא גם הביאה את חיית המחמד שלה – תרנגולת. הנסיעה חולפת בעצלתיים, ואז מגיע השוס. מכיוון שהדרך ארוכה היא ורבה (רבה) והנהג החברמן יצא באיחור אופנתי, אין עצירוֹת. והגברת הנכבדה, ובכן, כיאה לגברות נכבדות, נזקקת בשלב מסוים לנקביה. הנה כי כן אתה יושב ולפתע שומע מים מפכים. אתה מביט שמאלה ורואה את שכנתך מחייכת אליך כאילו היתה אחותך האובדת שפגשת אחרי 40 שנה. אתה מחייך בחזרה, ורק אז קולט שצליל המים בוקע מתחת לשמלה שלה, ושהחיוך הוא הדרך שלה להראות לעולם שהיא ממש מתאמצת לרוקן את עצמה הן מהנוזלים והן מהאוויר החם שהצטבר בצנרת. רק מאוחר יותר תגלה שתחתית תיק הגב שלך שהיה מונח על הרצפה, ספוגה כולה. סיפור אמיתי.
עכשיו קחו את התרחיש הזה ותעבירו אותו לקו 4 בתל אביב. נראה לכם?
הזוגית שלי נוהגת לומר שהזוגיות נמדדת במבחן הדראטה. קרי, ביום בו מרשים לעצמם בני הזוג לנפוח זה בנוכחות זה אפשר לומר שזהו, אתם מרגישים בנוח. אבל לא רק בכך נמדדת זוגיות. אני חוזר לשאלה הבסיסית הנוגעת למידת המוכנות שלכם לתת לבן הזוג לפלוש למרחב שלכם. נתחיל בדברים פעוטים כמו כמות השערות על גופכם ומיקומן.
להתבטא באמצעות השערות
אין מה לעשות, השערות שלנו הן אחת הדרכים הבודדות באמצעותן אנחנו יכולים להתבטא. זה יכול להיות אורך השיער, האופן בו הוא מסודר (תספורת) וצבעו. לכל אחד יש (בהתאם למינו ולהיסטוריה האבולוציונית שלו) יותר משני מקומות באמצעותם יכול הוא להתבטא. אני, למשל, החלטתי לא מזמן לגדל לי זקן. מה יש? הזוגית מחתה בתוקף. אני דווקא חשבתי שזה מגניב ובסוף נכנעתי. אבל אלה צרות קטנות. מה תגידו על גברים שמנסים לשכנע את בנות זוגן לאמץ מיני תספורות ותגלחות משונות, ולא מדובר במחלפות ראשן?
נהוג לומר שגופנו הוא מבצרנו האחרון. לאף אחד חוץ מאיתנו לא אמורה להיות גישה אליו, למעט לצורכי רבייה. אבל מסתבר שאנחנו פולשים זה לגופו של זה ולא בוחלים בשום בקשה או תלונה. טענות כמו "השמנת" או "אתה נראה מוזנח" הן לחם חוקנו, ולא זו בלבד, אלא שחלק גדול מאותן טרוניות צומחות ועולות רק בשלבים המאוחרים יותר של מערכת היחסים.
אז כמה רחוק הייתם מוכנים אתם ללכת בשביל בן/ת הזוג ואיפה עובר הקו האדום שלכם?
הנה, עבדכם הנאמן, למשל, מתעתד לעבור היום ניתוח פלסטי אסתטי באף במצוות זוגתו. נכון, בצעירותי האקזמפלר העקום והבולבוסי לא סייע לי במיוחד בגזרת הביטחון העצמי, וזאת בלשון המעטה. אבל עכשיו? הלו! אני הרי כבר חציתי את גיל 40, יש לי אשה וילדה, ואין לי שום צורך בציוד שיעזור לי בחיזורים, לא חבל? אתם יודעים איזה גודל של פלאזמה אפשר לקנות בכסף הזה?
לפנייה לכתב/ת 
