תושב חדש בשדרות
כמי שהחליט לעבור מכיכר רבין לשכונת קצה בשדרות אני רוצה לספר על העיר מזווית אישית מאד, תמימה, סקרנית, ואולי קצת אליטיסטית
לפני קצת יותר משבוע עברתי לשדרות. בסדרת כתבות אנסה להעביר לכם את התחושות של תושב חדש המתמודד עם המעבר ועם המציאות של העיר הנחושה הזאת. אספר על המאמצים הכבירים שהמדינה והעירייה משקיעות כדי לשכנע אותי לא לעבור לשדרות; אתאר איך יחד עם מיקי איתן ועוד חברים מימין ומשמאל אנחנו מתכננים להקים פרלמנט מקומי; אם היא תרשה לי, אספר על ידידתי האמיצה אילנית ועכברה האמיץ לא פחות; ואולי, אם יהיה מקום, גם על טיול שקיעה לשדות כלניות מרהיבים. אבל לפני כל אלה אני חייב לכם כמה מילות הסבר.
הטור הזה לא יהיה עוד מקום שבו מישהו מקטר על מצבם הקשה של התושבים ועל חוסר המעש של הממשלה. שלא יהיה ספק. המצב באמת לא טוב, והממשלה לא עושה מה שהיא יכולה וצריכה לעשות, אבל לשדרות יש דוברים טובים ממני ויכולתם לזעוק את זעקתה רבה יותר. כמי שעדיין מתקשה לזהות את צליל הקסאם אין לי זכות להטיף בשער. במקום זה אני רוצה לספר על העיר מזווית אישית מאד, תמימה, סקרנית, ואולי קצת אליטיסטית. כמי שהחליט לעבור מכיכר רבין לשכונת קצה בשדרות יהיה לי קשה להימנע מהערות סרקסטיות פה ושם, אבל אשתדל לא להגזים.
לא ביררתי לעצמי עד תום מדוע החלטתי לעבור. כמו ריצ'רד דרייפוס במפגשים מהסוג השלישי, כוח בלתי-מוסבר הוביל אותי לשם. ואולי פשוט אותו דחף שהביא אלפי אנשים לערוך קניות בשדרות בסוף השבוע האחרון היה קצת חזק יותר אצלי.
כשאני מנסה לפרק אותו לגורמים, בדחף הזה מקופלות אמירות רבות שחלקן סותרות זו את זו. זוהי הבעת אמון בחשיבות ההיסטורית של המפעל הלאומי היהודי; התרסה נגד האי-אכפתיות של רבים החיים את חייהם כאילו אין מלחמה במרחק קילומטרים ספורים מביתם; התרעה על הסכנה שבהמשך האדישות; רצון להכריז בפני משגרי הקסאם שתוכניתם לפגוע ביכולת העמידה של שדרות ושל המדינה כולה לא תצלח; ובמקרה שלי נוסף גם הצורך לומר שאני אמנם כאן, צופה אל שערי עזה, אבל מחזיק בדעתי שכוחה של הלשון גדול מכוח החרב ושעלינו להידבר גם עם המרים שבאויבינו.
אז שכרתי לי דירה בשדרות. זה לא פשוט כמו שנדמה לכם. תושבי שדרות לא קפצו להציע לי את דירותיהם בתנאי שאשקה את הפרחים במרפסת, ואף אחד לא היה מוכן להשאיר לי את המכונית בתנאי שאקח את הבית. התברר לי שהדימוי של עיר רפאים רחוק מן המציאות. הדירות אמנם לא יקרות כמו בתל-אביב, אבל גם לא כל כך זולות.
עוד התברר לי שמחירי השכירות ומצאי הדירות בשדרות אינם נקבעים, כמו במקומות אחרים, רק על פי סטנדרט הבניה, מספר החדרים וסוג הריהוט, אלא גם, ואולי בעיקר, על פי שיקולי ביטחון: האם הבניין ממוגן? האם הדירה בקומה עליונה או בקומת ביניים? האם היא פונה מערבה או מזרחה? ממה עשויים התקרה והקירות? ומה המרחק מרמקולי האזעקה?
בהתרסה של אידיוט מתל-אביב שכרתי לעצמי דירה שאינה עומדת באף קריטריון – קומה עליונה, אין ממ"ד, לנוכח פני המלחמה החזקה. יש לי הרגשה שאני עוד אצטער על כך, אבל בינתיים אני מעדיף להאמין לדבריהם של משה וטלי שהתקרה עשויה חצי מטר בטון.
בערב הראשון, בעודי מבכה את בדידותי החדשה, שופך דליי אקונומיקה על הרצפות ומקרצף במרץ, שמעתי קול מן הרחוב. לאוזני הבלתי-מורגלות זה נשמע כמו סוחר אלטע זאכן מרוחק שעובר ומכריז על קיומו במגאפון ישן. אולם שניות מספר מאוחר יותר שמעתי קול נפץ ובשחזור בלשי מבריק הבנתי שהיה זה אירוע הצבע האדום הראשון שלי. מאז היו עוד אחדים, חלקם קרובים יותר, חלקם מרוחקים. הם עדיין לא מפחידים אותי. בשנתי אינני שומע את האזעקה ולא מתעורר מקולות הנפץ. אולי עדיף כך. אבל ותיקי העיר כבר הזהירו אותי: הרקטה תטפטף לנשמתך באיטיות. בתחילה לא תשים לבך אליה, אך בשלב מסוים, אולי אחרי שתתפוצץ בסמוך, או תעירך משנתך באשמורת השלישית, לא תוכל להתעלם יותר מקיומה.
לפנייה לכתב/ת 
