עובדה: לא רק הכיבוש משחית

כתבת "עובדה" על ההשתוללות היומיומית של חיילי חטיבת כפיר ברחובות חברון עשתה שירות גדול להיסטוריונים של העתיד.

תרומתה העיקרית של הכתבה אינה, כמובן, בתיעוד הפגיעה היומיומית והברוטאלית בתושבי חברון הפלסטינים. ההתעללות בילדים, הירי הפרוע, הביזה - כולם כבר ידועים ומתועדים היטב. להערכתי אין היום עוד ישראלי שיופתע באמת מחומרתן של עדויות החיילים.  למעשה, חשיבותה של הכתבה אינה בתיעוד הסיפורים אלא דווקא בעיקר ברישום המדוייק של מנגנוני ההכחשה הישראליים, מנגנונים שהולכים ומשתכללים ככל שחולפות שנות הכיבוש, מנגנונים שכל תפקידם לאפשר לנו להמשיך ולהתעלם מהנעשה בשטחים בשמנו, ומחוסר המוצא של סרבנות השלום הישראלית. אם זו אמנם המציאות, כיצד זה שאנחנו ממשיכים בשגרת יומנו?

במשך שנים פנתה החברה בישראל אל פירכת "העשבים השוטים" (כשמה של כתבת "עובדה" עצמה), הבאה לתאר את אירועי השיגרה האמיתית של הכיבוש כאילו היתה רק שורה של מעשים חריגים אי פה אי שם, אירועים יוצאי דופן אשר יש לאתר את מבצעיהם (לא במרץ רב מידי), להוקיעם (לצד קריצה חבר'המנית שאין הכוונה להוקעה של ממש), ולהטיל עליהם עונשים (לעולם לא חמורים מידי).

אלא שהיום, אחרי 40 שנות כיבוש, ואחרי שישראלים כה רבים לקחו חלק באירועים חמורים יותר וחמורים פחות ביומיום של הכיבוש, מתחיל קו ההגנה המופרך הזה, סוף סוף להיסדק. כל ישראלי היום יודע שעל כל כתבת "עובדה" כמו זו ששודרה, ישנן עוד כמה מאות כתבות שלעולם לא יראו אור יום.

גם כתב "עובדה" מודע לכך ומיד לאחר שהוא מפרק את גירסת "העשבים השוטים" מעמיד את תיאוריית "הכיבוש המשחית". "אין מה לעשות", כך אומרים לנו כבר שנים, "עם כובש סופו להישחת. אנחנו שולחים את טובי בנינו לצבא והנה הם, בשגרת היומיום של דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית הולכים ומאבדים צלם אנוש". חוזקו של מנגנון ההכחשה הזה הוא גם חולשתו: אמנם גלומה בו גם אמת קשה: הכיבוש אכן משחית, אך זו אינה האמת כולה.

אמת לא פחות קשה היא שהברוטאליות של החיילים הצעירים בגדה המערבית, ניזונה כל השנים מהברוטאליות הפרועה הרבה יותר של ראשי המדינה. וכי מה הוא אגרוף לפניו של פלסטיני קשיש בזמן ששר הביטחון מורה באופן יומיומי להפגיז שכונות מגורים שלמות, פעם בעזה ופעם בביירות. מדוע לא לחנוק כמה ילדים פלסטינים כדי להשתעשע בתחרות מי מהם יתעלף ראשון, כששר הביטחון מורה על חנק רצועת עזה כולה, על מאות אלפי תושביה, ומונע מהם מים, חשמל, מזון ותרופות?

מדיניות ה"אין פרטנר" שהוביל ברק בהיותו ראש הממשלה, וכיום בכהנו כשר ביטחון, למעשה אומרת: "הכיבוש אכן משחית, אך איזו ברירה יש לנו? למעשה, הכיבוש נכפה עלינו". כיום עסוקה המדיניות הישראלית בהנצחת הכיבוש תוך כדי שיווקה כרע בלתי נמנע: כולנו מודעים לעוולות הנעשים שם בשמנו, אלא שלא אנחנו אחראים להם, אחראים להם ערפאת ואבו מאזן והנייה וכל מצביעי חמאס בעזה. אנחנו, כפינו נקיות מן העוול הזה.

במקום להכיר בשותפות הגורל של הפלסטינים ושלנו, ואת השלום כאופק ממשי ובר השגה, מדיניות ה"אין פרטנר" מבטיחה לנו עוד מאה שנות מלחמה, ומציירת את הפלסטינים כאויב נצחי שדמו מותר. זו המדיניות שמכשירה את המעשים הברבריים הישראלים בעזה והיא שמשדרת לחיילים בשטחים הכבושים שהכלל היחידי החשוב הוא לא להיתפס, ולא להלשין לתקשורת.