באורווה של טדי

1. עיטור העוז: כל מי שעמד בגבורה וישב עד הסוף, זכאי למדליה מ"טדי הפקות". בהתחשב בעובדה ששירי ארוויזיון נמשכים שלוש דקות בדיוק, ושמחמישה כאלה הצליחה "טדי" להפיק שעתיים ועשרים דקות של מסטיק מתמשך והולך ומתמשך, מוכיחה שמדובר במריחת הזמן הטלויזיונית הכי ארוכה בתולדותינו כשבויים של ערוץ 2.

2. כולנו פרובינציה אחת קטנה: מה שמאפיין פרובינציאליות הוא לאו דווקא ריחוקה הגאוגרפי מאיזה מרכז עניינים דמיוני, אלא היומרות שלה לדעת מה קורה שם, במרכז הזה. כך שבכל פעם שמיכל אמדורסקי קבעה בנחרצות ש"זה לא יילך באירופה", מישהו היה צריך להזכיר לה שאירופה זה גם סלובניה וגם בריטניה וגם שוויץ וגם קפריסין ומלטה, ואין לה מושג ירוק על מה היא מדברת בכלל, ובמצבים האלה באמת עדיף לשתוק ולהיות יפה. אם אפשר.

מעודה. הצליח להוסיף עוד הבעה לרפרטואר. עדיין לא פרפורמר

3. נפטלין: עצוב לגלות שתהילת העבר של כוכבי ארוויזיון שזכו איננה מייצגת קריירות יציבות לאורך שנים, אלא מין הבלחה חד פעמית של כוכב שביט (למעט להקת אבבא ועוד כמה צדיקים), ועצוב עוד יותר היה לגלות שקשה להם אפילו לזייף התלהבות בכינוסם החד פעמי באורווה של "טדי הפקות".

4. פטריוטיות בשקל: בהתלהמות הכוללת סביב סוגית ה"משתמטים", הפתיח לאירוע המסטיק הדביק היה מערכון דבילי לגמרי עם צביקה הדר בתפקיד רס"ר מטבח אלים ובועז מעודה כחייל שפוט, מקרצף סירים. צחקתם? עכשיו תחשבו לרגע: המערכון הזה הוא בעיטה בטאלנטים של "טדי" שלא שירתו בצבא, ואמירה ברורה על התייצבותה שלחברת ההפקה הזאת בראש מחנה המתלהמים.

5. עובדיה חממה: לכל יוצר רציני מותרת מעידה רצינית אחת, ומי שכתב את הלחן של "אנא בכוח" וכמעט התנצל על נוכחותו בפסטיבל מעודה, יודע מדוע הוא כמעט התנצל.

6. שירים: אז מה ייצר יותר אס.אמ.אסים – גרסת הצ'יל אאוט הנוסטלגית ל"כאן", בדמות "מסע חיי", או המסע אל האייטיז בתוך מנהרת הזמן של "אל

 האור", או אחד משלושת המוצרים הבינוניים האחרים? מישהו בכלל מסוגל לזמזם שורה מאחד השירים ששמעתם?

7. שחקני חיזוק: מאחר ויוצרי הערב המופרך הבינו בעצמם כי מעודה לא יכול להחזיק אותו לבדו, כי משא הזמן כבד אפילו לזרועותיו השריריות החשופות, התקבצו ובאו זוכי-עבר כדי לחזק את ידיו. היה מביך ומצער לראות את יזהר כהן ואילנית מתחזים לפרגיות עתירות אנרגיה, היה מביך לא פחות לראות כיצד איווררו את האורווה של טדי והוציאו מתוכה את אלה שלא זכו בכלום אבל גם להם מגיע לשיר קצת, והכי מביך – העליצות הכל כך מזויפת של צביקה הדר באמצע החבורה הזאת.

8. בלי אהבה: גם כששרים מוצר פופ בינוני מאוד, צריך לדעת להפגין סוג של רגש או לפחות לדעת לזייף אותו. מאז זכייתו ב"כוכב נולד" נוספה הבעה אחת לרפטואר הקטנטן של בועז מעודה: כעת הוא גם מכווץ את גביניו כשידו מונחת על ליבו בקטעים דרמטיים במיוחד בשיריו, במחווה פיזית כללית שכזו, שיכולה להתאים לאהבה נכזבת כמו גם להתקף טחורים. אלא שזה פשוט לא מספיק. מעודה הוא זמר נעים לאוזן עם קול טנור קטן ונחמד. הוא לא פרפורמר. כל אחד מן המוצרים ששר היה יכול להישמע ולהיראות טוב יותר בפיותיהם של מבצעים עתירי אדרנלין, שיודעים להפיק מפניהם קצת יותר דרמה ואקשן ממנו.

9. עילגות: פעם, בימי הזוהר של הקדם-ארוויזיון, צריך היה לדעת לחבר משפט אחד בעברית תקנית למחצה כדי להופיע על המרקע כשופט. כמה טוב

שהדרישה המינימלית המעצבנת הזאת הוסרה, לטובתם של האמדורסקים, שגם ביחד לא מסוגלים לחבר משפט כזה.

10. שריטה: אני לא מתכוונת להתנצל על כך שהארוויזיון הוא השריטה התרבותית החד-שנתית שלי. גם לאוהבי יורוטראש בהחלט מגיע הרבה יותר ממה שראינו אמש. אורכו המעיק של הערב, אני חוששת, יפעל בסוף כבומרנג: צריך להיות מורעל אמיתי, לא רק שרוט, כדי לחזור ולצפות בזה גם בשנה הבאה. מורעלים? תעשו טובה, תצפו היום בתוצאות: לי באמת כבר לא אכפת.