הפסד ביתי לביניש

נשיאת בית-המשפט העליון, דורית ביניש, שעומדת במוקד התקפות בלתי פוסקות מבחוץ - רושמת הבוקר הפסד בביתה שלה: עמדתה העקרונית, לפיה יש לבטל את עסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר קצב - לא התקבלה.

ביניש דווקא עמדה בהבטחתה. בניגוד ליועץ המשפטי לממשלה, שאצלו הפער שבין כתב האישום המקורי לבין מה שנשאר ממנו לאחר השימוע היה בלתי מובן - אצלה לא נמצא "פער" בין הביקורת הקשה, שהטיחה במהלך הדיונים על "הזיגזוג" של היועץ המשפטי, לבין החלטתה בפסק הדין.

"נפל פגם מהותי בהסדר הטיעון בעניינה של א' ממשרד התיירות" - קובעת הנשיאה. הפגם העיקרי מתייחס לשוני המהותי שבין תיאור העובדות בכתב האישום המקורי, לבין מה שנשאר ממנו בעסקת הטיעון. הפער הוא "קיצוני", בהתייחס לגרסתה המפלילה של א' ממשרד התיירות - היא תיארה מעשי אינוס ומעשים מגונים חמורים, שלא נותר מהם כמעט דבר במסגרת כתב האישום השני. ביניש חוזרת על העיקרון, לפיו בית-משפט זה אינו מעמיד עצמו במקום גורמי התביעה ואין הוא שוקל מה היה מחליט אילו היה הוא בעל הסמכות, כאילו הוא היה "יועץ משפטי-על". ובכל זאת, היא מדגישה כי מדובר בעניין "יוצא-דופן", שמתאפיין בשילוב נסיבות ייחודיות: הסדר הטיעון נערך בעניינן של עבירות מין חמורות, אשר בוצעו לכאורה על-ידי אישור ציבור בעודו מכהן במשרות רמות ביותר - שר ונשיא מדינה; נתונים אלו מחייבים רגישות והקפדה על עקרונות שלטון החוק והשוויון בפני החוק.

כדאי לזכור בהקשר זה כי בג"ץ הוא הגוף היחיד שיכול לפקח על החלטות היועץ המשפטי לממשלה. אלא שהתערבות כזו הייתה עד היום מצומצמת מאאד. נזכיר שהיועץ יכול להחליט שלא להגיש כתב אישום משתי סיבות: או שאין לו ראיות מספיקות - או שאין עניין לציבור בהעמדה לדין. במקרים הבודדים שהיו, התערב בג"ץ עד היום רק בשיקול של "היעדר עניין לציבור", ולא מן הטעם השני. גם במקרה זה, לא שינו השופטים את ההלכה, ושופטי המיעוט - שהיו בדעה כי צריך להתערב - לא נימקו זאת בכך שהם מתערבים בענייני הראיות.

כך למשל השופט אדמונד לוי - בדעת מיעוט אף הוא - מקדיש דין מיוחד למושג "עניין לציבור". הוא קובע כי כאשר הראיות הקיימות בתיק אינן חד-משמעיות והן גבוליות, חייב התובע לבחון מה מחייב האינטרס הציבורי, שכן לדעתו של השופט לוי, ישנה זיקה ברורה בין היסוד הראייתי לבין העניין הציבורי שבניהול משפט. הוא קובע כי "האינטרס הציבורי מחייב את קיומו של הליך משפטי בפרשה של א' ממשרד-התיירות. הסדר טיעון - חסרונותיו עולים במידה ניכרת על היתרונות הגלומים בו, ועל כן לא יוכל להגשים אינטרס זה". בסוף פסק דינו מתייחס השופט לוי באריכות לנושא התקשורת וסיקורה את הפרשה, ומביע ביקורת על התנהלות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה בפרשה זו - "אלה נדרשים לעריכתו של חשבון נפש באשר להתנהלותם אל מול כלי התקשורת, ולא בפרשה זו בלבד, כי אם כדפוס הולך ונמשך".

בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט לא קיימות מחלוקות כבדות משקל

על עניינים בעלי אופי "משפטי" - דבר שכמובן יקשה על מי שיבקש לקיים בעניין דיון נוסף. המשנה-לנשיאה, השופט ריבלין, בדעת רוב נגד ביטולה של עסקת הטיעון, מסכים עם חלק מן העקרונות שנקבעו על ידי ביניש. באשר לפער שנתגלה בין כתבי האישום, הוא מדגיש כי גם לדעתו "חייבת להישמר זיקה הולמת בין הסדר הטיעון לבין 'ליבת המעשים העברייניים' העולים מחומר הראיות". אלא שהמחלוקת ביניהם היא בשאלה מהי ההגדרה של "ליבת המעשים העבריינים" במקרה של קצב, היינו: מהי ליבת העובדות שעליה לא ניתן לוותר במסגרת הסדר טיעון.

השופטת פרוקצ'ה - אף היא בדעת רוב - בוחנת את החלטת היועץ במבחן ה"סבירות": על אף שקיים פער משמעותי ביותר בין טיוטת כתב האישום לנוסח הסופי, השאלה היא - לדעתה - האם בנסיבות העניין, בחירת היועץ בהסדר הטיעון עומדת במבחן הסבירות. תשובה לשאלה זו - חיובית.

בסופו של יום, יש ביקורת בפסק הדין על היועץ המשפטי לממשלה; ביקורת נוקבת אפילו. אבל בשורה התחתונה - אין התערבות, היינו: עסקת הטיעון, שגובשה עם הנשיא, בעינה עומדת, וניתן יהיה להגישה. כעת עובר הדיון לבית-משפט השלום. תם ולא נשלם. 

פרופ' נבות היא מומחית למשפט חוקתי, המסלול האקדמי המכללה למנהל.