פחד ואומץ לב בשדרות
כשאילנית תתעורר משריקת הקסאם ותיזכר שהיא כבר לא בקנזס, הוא ירגיע. כי בסופו של דבר, גם עכברים אפרפרים הם חברים לצרה
סיכמנו שנאכל ארוחת ערב ביחד, אבל כשהגעתי לדירתה בערב קר וגשום מצאתי אותה ישובה על סף הדלת וצופה אל הרחוב. בשדרות הרחובות הולכים לישון מוקדם ואין מה לראות. נשים יפות שיושבות על סף דלתן בערב קריר הן חריגות בנוף המקומי. אילנית, ששערה השחור לוטף את לחיה, הייתה עטופה במעיל, ופניה חיוורות.
עוד כשדיברנו בטלפון על דירות ומחירי שכירות היא נשמעה לי הרפתקנית כזאת, מין מניה שוחט מארגון השומר, מלאה תמיד רוח משובה ואתגרים. עד שפגשתי אותה לא הבנתי לכמה רבדים של אומץ לב זקוקה כותבת צעירה ומוכשרת מתל-אביב כדי לעבור לשדרות. אפילו קבלת הפנים שחיכתה לה כשהגיעה לעיר – גשמי הקסאמים של תחילת פברואר – לא ריפתה את ידיה ולא ערערה את החלטתה.
הוא כאן, לחשה לי. נכנסתי הביתה וראיתי אותו רץ ומתחבא. מי זה? לחשתי חזרה, ובראשי סרטי אימה על רוצחים פסיכופטים וחוליות מחבלים. הוא... השיבה ועיניה מלאות אימה, כאילו ראתה את קייזר סוזה, העכבר! מה, חולדה? שאלתי. לא. קטן כזה, השיבה. קניתי מלכודות דבק אבל אני מפחדת שאולי הוא נכנס לתוך הכורסה.
הרגשות עלו בי בערבוביה. רציתי לחבק אותה, להרגיע, ולתפוס את העכבר שהטיל עליה את חיתתו, אבל גם לצחוק בקול, וגם לגרד בחיבה את ראשו של העכברון המסכן שמנסה למצוא פרנסה בעיר הקשה והעוינת הזאת בין קסאמים נופלים לנעליים מושלכות. נזכרתי בעכבר שאבי הרג לפני עידנים, עלם אפרפר נאה למראה ששכב לו בתוך קופסת קרטון קטנה. נזכרתי בעכברון החביב שקיבל מחסה בפרינסטון בזמן הפוסט-דוק, וכמובן ברֶמי הקטן מרטטוי.
הדילמה הייתה קשה, אבל אילנית הייתה במצוקה וקוד האבירות הגברי הכריע את הכף. נכנסתי לבית. הפכתי את הכורסה וניערתי אותה, קשקשתי במקל המטאטא מתחת לספות בסלון, ניערתי כריות ובגדים ועוררתי מהומה כללית. הוא לא כאן, פסקתי. המטבח היה אתגר קשה יותר. צלחות בכיור, קערות למיניהן, תנור ישן ומקרר גדול. כולם עברו בחינה מדוקדקת ולבסוף קראתי לה: בואי. אני לא מוצא אותו בשום מקום. נאכל ואחר כך נמצא אותו. בידיים רועדות שלפנו את השקשוקה והלחם, ערכנו את השולחן והתיישבנו לאכול. שום סימן למכרסם הקטן.
לפתע, כטוב ליבנו במיץ, הגיח הבחור ממחבואו וטיפס בנחת על הכיריים כמטר וחצי מאיתנו, שורק לו שיר עליז. הוא באמת היה קטן. קטן יותר מסלולארי דור שלוש. קטן יותר מצוּפית. והייתה לו הבעה נחמדה על הפנים. מין אנחת רווחה כזאת: הנה סוף סוף כולנו אוכלים, שבת אחים גם יחד.
אבל אילנית התרוממה, מהירה כברק, וכהרף עין שמעתי את קולה מרחוק, מפאתי הסלון. תפסת אותו? תפסת? ואני, קאליקער שכמותי, ניסיתי לקום ולשגר אליו טיל, אבל העכבר שכבר נדרך קודם שוב הצליח להימלט בעור שיניו.
אין ברירה, בואי נציב את המלכודות, אמרתי. הנחנו במרכזן שתי חתיכות מֶרגז משובחות מן השקשוקה ושמנו אותן בנקודות אסטרטגיות. נשארתי לארוב לקטנצ'יק עוד קצת ואז גברה עלי העייפות. את תהיי בסדר? שאלתי. כן, כן, ענתה ופניה ככפור. הלכתי הביתה בחשש.
בנפול הקסאם הלילי התורן לא התעוררתי, אבל צליל ההודעה העיר אותי משנתי באישון ליל. הוא אוכל את סעודתו האחרונה, סימסה לי. אני רוצה להוציא אותו מהבית, שלפחות ימות בטבע.
טוב, אז קחי והעיפי אותו לאיזשהו מקום בחוץ. השבתי, מגשש אחר האותיות בעיניים עצומות לרווחה. או שאת רוצה שאבוא לטפל בו?
לא. זה בסדר. אני קצת מפחדת אבל עוד מעט אאזור אומץ.
בבוקר, כשצחצחתי שיניים, הגיע הסמס השני.
לא תאמין מה קרה. בלילה הצצתי בו, לכוד במלכודת, ופחדתי לגשת, כתבה אילנית. החלטתי לעשות את זה בבוקר, כשהוא יהיה מותש. אבל קמתי בבוקר והנה והמלכודת ריקה. אין בה אוכל. בקיצור, זה עכבר שאסור להשמיד ואם כבר לוכדים אותו אז ישר למכון ויצמן. מדובר בעכבר מחונן שצריך לשבט.
הרומנטיקן שבי רוצה להאמין בסוף הטוב. אולי תתפתח ידידות אמיצה בין אילנית לעכבר, הוא יגלה לה סודות עכבריים ויצחיק אותה בסיפורי הצ'דר שלו. בלילות, כשאילנית תתעורר משריקת הקסאם ותיזכר שהיא כבר לא בקנזס, הוא ירגיע. "גם אני יכול לפזז בין מסעדות איטלקיות באלנבי" ילחש לה, ייקח שאכטה מהסיגריה הגמדית שלו וירכין את משקפיו, "אבל זו הבחירה שלנו". אילנית והעכבר נגד העולם. כי בסופו של דבר, גם עכברים אפרפרים הם חברים לצרה.
בינתיים נקנה עוד מלכודת ונשים עוד פיתיון.
לפנייה לכתב/ת 
