די להשתקה!

סוגיית לשון הרע הופכת להיות חרב פיפיות כשהיא נתפסת כאיסור החמור מכל והדוחה כל ערך אחר. העיתונאית עדי דוד מעמידה את ההקפדה על לשון הרע כאם כל המצוות שבתורה, אלא שאליה וקוץ בה. תחת חסותה של ההקפדה הזו יכולות להתחולל עבירות קשות, ואין פוצה פה בגלל איום העבירה על "לא תלך רכיל בעמך". אולם באותו פסוק קובעת התורה עוד איסור חמור: "לא תעמוד על דם רעך". איזה איסור חמור יותר? האם רמזים או אפילו דיבורים גלויים על אדם המנצל לרעה את סמכותו או מעמדו, יהא זה רב או פסיכולוג, מנהל או שופט, המנצלים או מטרידים את מי שתחת מרותם - יותר חמורים מהפגיעה שהם פוגעים בזולתם? האם אשה הרומזת כי מישהו אינו מתנהג כשורה ביחסים שבינו לבינה במקום העבודה או בקהילה, במדרשה או בישיבה, ומשתיקים אותה כמדברת לשון הרע, מוציאת דיבה או אפילו כשופכת דם נקיים, איננה קורבן לצדקות יתר של שומרי הלשון?

מנסיוננו בפורום לטיפול ומניעה של הטרדות מיניות על ידי בעלי מרות וסמכות, עולה כי רבות העבירות על ההלכה ועל החוק שנעברו בחסות השתקתן של נשים שרמזו על התנהגות אסורה, השתקה זו איפשרה לפושעים להמשיך בפשעם.

מפעלו הגדול של החפץ חיים בספריו המבהירים ומדייקים את איסורי הרכילות ולשון הרע יש בהם פוטנציאל עצום להטבת החיים של כל אדם החפץ בחיים איכותיים חברתית ורוחנית. לשון משוחררת או שלוחה הינה חולה רעה לבעליה ולסובבים אותו. שמירת הלשון אמורה לרומם את חיינו האישיים, אך אין היא אמורה לשתק אותנו מדיבורים מועילים אודות עבריינים. אין היא אמורה להפחידנו מלדבר או לשמוע דברים שמטרתם להיטיב את חיינו, גם אם הם גנותו של עבריין. ויש על כך הלכות מפורשות בחפץ חיים.

באופן פרדוקסאלי נראה כי החברה הדתית מחמירה בלשון הרע ומתוך כך מקילה בעריות. אי אפשר להבין מדוע יש לנו נטייה להסות את מי שמרמז על עבירות של בעל סמכות בתחום זה. יותר מדי קהילות נפגעו מתמימותם של מי שלא רצו להאמין שתיתכן התנהגות מטרידה ומנצלת מינית של אנשים בעלי מעמד בקהילה. כן, כשחז"ל אומרים "אין אפוטרופוס לעריות" הם מתכוונים לאנשים המיוחסים הללו, כי לגבי האדם הפשוט ודאי שכך הוא.