ויקהל, 2008

נהגתי את מכוניתי בדרכי לתל-אביב, לאחר כמה שעות של ניתוק מהעולם ומחדשותיו, ופתחתי את הרדיו ובבת אחת נקלעתי לסערת הקסאמים במכללת ספיר. לאחר שהתעדכנתי במהירות אודות האסון שארע שם (בערך 2 דקות) התחילו הדיווחים העצבניים לחזור על עצמם: אותו לחץ, בהלה, גבורה, וכו' וכו'. הכתב לחץ על ראש העיר לענות על שאלתו החשובה: "מה חדש במקרה זה? מה ראית עכשיו שלא ראית קודם? וראש העיר היגע ענה: "אין שום חדש...". ובכל זאת? החרה החזיק הכתב החרוץ...

היד שלי נשלחה בלי מחשבה אל המתג על מנת לכבות את שטף המילים העצבני שפלט הרדיו, ואז אמרתי לעצמי 'ויקהל' (כותרת פרשת השבוע שלנו) וידי נסוגה מלכבות את המכשיר. הבנתי פתאום את תפקידה של התקשורת במציאות הזאת. "ויקהל". התקשורת מאפשרת לי להיות שם, להריח את הריחות, לשמוע את הזעקות, לתפוס מחסה יחד עם הפועל מ'עוף קור', לתהות עם הסטודנטים מספיר האם להישאר במכללה, לכעוס עם תושבי שדרות על המצב הלא-פתיר, להתפלל יחד עם החברים והקרובים להחלמתו של פצוע, ובקיצור, להיות שם. ואז הבנתי את כוחה העצום החיובי של התקשורת. כן, זו המושמצת תדיר, זו המוגדרת בכינויי גנאי למיניהם. התקשורת היא כיכר העיר, היא 'ויקהל'. נכון יש בתקשורת הנוכחית מומים רבים, אך יש לה תפקידים רבים. אחד מהם, הוא 'ויקהל'. היכולת לייצר סולידריות בעיתות שמחה וחלילה, צרה.

משה מקהיל את העם. לשם מה ? מה הבשורה שלו? שני נושאים עומדים בפניו. הציווי על בניית המשכן והציווי על שמירת השבת. אך מדרש אחד, בודד למדי. קובע כי משה מקהיל את העם לאחר רדתו מהר סיני הפעם השנייה, עם הלוחות החדשים. זאת לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונים, המקורים בשל מעשה העגל. וכיוון שהעם נקהל על אהרן ודרש ממנו "קום עשה לנו אלהים", יצר משה כסוג של ריפוי ותיקון קהילה אחרת. ההתקהלות כשהיא למען מטרה נעלה, חיובית מעניקה כוחות עצומים, היא מעניקה משמעות קונקרטית, מדויקת, ממשית למושג המעורפל קמעה "עם". התקשורת יוצרת ברגעים האלה את התחושה שאתה חלק מהסיפור, שאתה חלק מהכאב, תקווה, חרדה, חשש וגבורה. התקשורת נותנת לך לחוש שזה הסיפור שלך.

הגיעו הדברים לכך, שכשאני רוצה כבר לכבות את הדיווחים, אני שואל את עצמי האם מוסרית זה מעשה ראוי. האם אני לא צריך להיות שם ברוחי, כמה שאפשר, כמה שיותר, גם אם כבר הבנתי בדיוק 'מה קורה שם'.

ברור לי שהתקשורת הכואבת והחיובית הזאת, היא הבסיס לצמיחתם של אידיאלים מהסוג שחיילי צה"ל, הוריהם, קרוביהם וחבריהם , בעצם שוב כולנו, זקוקים להם על מנת להמשיך ולהילחם בנחישות על הזכות שלנו לחיות כאן וזאת התחושה שאנחנו 'עם'.

בסופו של דבר החייל הנלחם בעזה או בלבנון או בכל מקום נאבק על זכותם של אנשים שהם זרים לו להמשיך ולעשות עסקים בתל-אביב, או חקלאות בעוטף עזה. מה לו ולהם? מדוע הוא מסכן את היקר לו למען אנשים זרים? האידיאל הציוני של דורנו, שיש המספידים אותו טרם זמנו, מחייב ומצדיק את התנהגותו של החייל היוצא לקרב. אך לאידיאל הציוני אין סיכוי אם לא נחוש את ה"ויקהל", אם לא נחווה בכל החושים שלנו את ה"ביחד" בשמחה או חלילה בצער, בכאב, חלילה או בתקווה. המשיכו חברים יקרים "בתקשורת" לעשות תקשורת שמעצימה את 'הביחד' בצורתו הבריאה והחיונית לקיומנו כאן.