תשירי אסתר לעולם

רוב המתפללים ב"קבלת שבת" היו חברי קהילה משכונה ירושלמית שהתארחו במלון הכפרי בהרי ירושלים. גם אני הצטרפתי לתפילתם על בסיס מקום פנוי, ומאחורי התמקם ש"סניק הדור פנים כבן 60. תחילה הוא רטן משהו לא ברור, אבל כשקולות הנשים מעבר למחיצת הבד נשמעו היטב בפזמון החוזר של "לכה דודי", הוא לא הצליח להסתיר את מורת רוחו. נשים שרות? בתפילה?! "אולי יותר פשוט שאיזו אישה גם תעלה בתור חזנית. כמו בבית כנסת רפורמי...". הוא היה סרקסטי ושקט למדי, כך שהבנות מעבר למחיצה המשיכו לשיר כאילו הש"סניק לא קיים. אף שהאיש היה אורח של האורחים, הוא חש צורך להתפלל תחת מחאה. כאילו בכך הוא ממלא את חובתו לבוראו, ולעצמו ולסביבתו. כאילו אמר: "ריבונו של עולם, לא שתקתי כשבנות שרו לידי בקול רם מדי לטעמי".

זה היה שלשום, בליל שבת. למחרת, במוצאי שבת קודש, הלכנו להופעה של אתי אנקרי בהיכל התרבות החדש במודיעין. אומרים שהיא מתחזקת כבר כמה שנים, והשירים שלה הם באמת פס הקול של התקופה ושל התקרבות לרוחניות ישראלית-יהודית. אנקרי עולה לבמה, מטפחת-ראש עוטפת את ראשה, כיסוי ראש מלא. מה שאומר שזהו, היא נהייתה דוסית באופן מוחלט, חוץ מהעניין הזה של לשיר באותו אופן עדין ומופלא כמו תמיד.

עכשיו אני מוצא את עצמי מהרהר: מה יהיה עם אתי אנקרי? אם היא הולכת ככה עכשיו בכיסוי ראש, האם זה רק עניין של זמן עד שהיא תחדל לשיר בפני גברים, או שתחדל לשיר בכלל? ואז מה? לא תהיה יותר אתי אנקרי הזמרת? האם התהליך האיטי-אך-בטוח יגרום לכך שגם היא תתקפד בתוך העולם הדתי-חרדי של חומרות ואיסורים ותיעלם ותיאלם?

התרגלנו לחשוב שאישה דתייה, ודאי חוזרת בתשובה, לא תשיר בפני קהל מעורב. אבל בעצם, מי קבע שהיא צריכה להתנתק מהעולם הקודם שלה? למה היא חייבת לנהוג לפי הסט הסטנדרטי של הנורמות הדתיות? לרגע נחרדתי להיווכח שאני חושב ממש כמו הש"סניק הרוטן מבית הכנסת של אתמול. נשים, שקט.

הלוואי שאני טועה, ואתי אנקרי תמשיך לתמיד להיות מה שהיא. מתחברת לרוחניות ולחיים של שמירת מצוות, אבל בלי להיסחף אל חומרות שהן יותר חברתיות מאשר דתיות. קובעת לעצמה את גבולותיה. שהרי מטפחת הראש בהופעתה של אתי אנקרי היא דווקא אמירה פמיניסטית מהדהדת: "כן, אני מקבלת עלי גדר מובהק וסמלי זה של צניעות כי אני דתייה, אבל אני ממשיכה לבטא את עצמי ואת עולמי בציבור ולא חוששת ממה שיאמרו עלי, דתיים וחילונים. כזאת אני". והרי ברור למי ששומע את אתי אנקרי החדשה-ישנה מתפללת לשלומם של החיילים ולשובם של השבויים, שזו חוויה מיוחדת של מה שאנחנו קוראים 'קידוש השם'. "לא צריך לחזור בתשובה", אמרה לקהל, "שכל אחד יחזור קודם כל לעצמו".

לקראת סוף ההופעה עולות לבמה בהפתעה שתי חברות טובות שלה. לאה שבת ורינת גבאי. גם הן בעניין הרוחני, אבל יותר בדיבוק-חברות, וביחד הן מתפללות בכוונה רבה ובדבקות את "שיר למעלות" ואת "רק בגלל הרוח". קוראות לה אסתר ולעצמן הן קוראות בחיוך "בנות נחמן". הקהל נשבה בקסמו של הרגע ומצטרף.

חשבתי על הבנות השרות בתפילתן בבית הכנסת ומפרות שלא בכוונה את שיגרת דתיותו של המתפלל החרדי המזדמן, ועל אתי אנקרי, זמרת נשמה יהודית, שנושאת בפני קהל שירת-תפילה בלי לפחד כלל. תשירי אסתר לעולם.