כך עושה המדינה "קופה" מהקרקע של כולנו
חוף פלמחים שייך לכולנו אבל בימים אלה בונה עליו יזם פרטי כפר נופש במרחק 30 מטר מהמים. למה? משום שב-83 שונה ייעוד הקרקע ל"נופש" בגלל בורות, משום שמנהל מקרקעי ישראל לא ויתר על "הקופון" של מכירת הקרקע בגלל תאוות בצע, ומשום שכל הצדדים - הוועדה המחוזית, רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות - קיבלו את התמורה שביקשו
בימים אלו מוקם כפר הנופש בחוף פלמחים - 30 מטרים מקו המים. הפרויקט, הכולל 350 יחידות אירוח וכן מרכז בגובה של 3 קומות בקרבת החוף, אושר על ידי מוסדות התכנון מזה זמן רב. ההחלטה לאשר הקמת כפר הנופש היא דוגמא לאופן שבו עקרונות תכנון מיושנים ומערכת שאינה ערוכה לשינויים מובילים לאישור וקידום פרוייקט הרסני מבחינה סביבתית. ההכרה בחשיבות הציבורית של החופים ובכלל - ההכרה בחשיבות הציבור והסביבה, מחלחלת למוסדות התכנון ולרשויות המקומיות מאוחר מדי ולאט מדי.
הבעיה העיקרית היא שבדומה לתכניות אחרות שאושרו לפני שנים על ידי מוסדות התכנון (המלון בתמנע, כפר הנופש בחוף כורסי בכנרת ועוד), לא ניתן באותה העת המשקל המרכזי שניתן כיום לשיקולים הסביבתיים והציבוריים.
האישור הראשון לכפר הנופש בפלמחים ניתן ב-1983, כשאושרה תכנית מתאר ארצית לחופים, במסגרתה הוגדר ייעוד הקרקע בחוף פלמחים כ "תיירות ונופש". זהו שורש הרע. בתקופה ההיא לא היתה מודעות רחבה לערכיותו של המרחב הציבורי בכלל ולחופים בפרט. אז לא היו קיימים פרויקטים כמו מגדלי חוף הכרמל וסי אנד סאן. היה גם פחות לחץ וביקוש לבנייה על החופים, והיתה פחות מודעות סביבתית.
לאחר האישור ברמה הארצית, הגיעה בשנת 2000 התכנית לוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה ואושרה בה. בין היתר, התכנית ציינה מה מותר לפתח בכל קטע מהשטח, ופורט בה מה יכלל ברצועה הציבורית ביותר – בשטח שבמרחק 100 מטר מקו המים - עד אליו אסור לבנות וממנו מתחיל הבינוי של כפר הנופש - ועד הקו של כ-30 מטרים מקו המים. ברצועה זו הוגדרו שימושים של חוף הרחצה, וכן אלמנטים מטרידים כמו פארק מים, מסעדות ועוד.
הכסף מדבר
כאן מתבטא החסרון הגדול של מערכת התכנון: אם ייעוד שטח נקבע בתכנית הארצית, חברי הועדות האחרות, כמו הועדה המחוזית, לא יעלו על דעתם לנסות ולשנות זאת באופן אקטיבי, למרות שביכולתם לעשות זאת.
גדר שהקים היזם בחוף פלמחים (צילום: דרור עזרא)
הקרקע בפלמחים היא בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. כאשר יש בידי המנהל ייעוד קרקע מעין זה, הוא אינו מהסס להוציאו כמכרז ליזמים גם שנים רבות לאחר האישור, בלא להעלות את השאלה אם תכנית זו עדיין ראויה ונכונה למקום ולנסיבות. הכסף מדבר. כמו במקרים רבים אחרים, המנהל נוהג בקרקע כיזם, בתואנה כי מטרתו העיקרית היא העשרת קופת אוצר המדינה. אולם, קרקע של מנהל מקרקעי ישראל היא שלנו, ומכאן אף אחד (חוץ ממשרד האוצר) לא היה מפסיד משינוי ייעוד הקרקע בפלמחים מ"תיירות ונופש" לייעוד של גן לאומי או חוף רחצה - כפי שראוי היה לעשות.
בשנת 2000, כשאושרה התוכנית בוועדה המחוזית, החוק לשמירה על הסביבה החופית טרם נחקק, אך בעת זו ידעו כבר כל הגורמים שהמקום הואו בעלת חשיבות גדולה לציבור ולסביבה. הוועדה המחוזית יכולה הייתה לדחות אז את התכנית ולא לאשר את כפר הנופש אך לא עשתה כן. אין ספק כי לאחר אישור זה יהיה לבטל לחלוטין את הפיתוח במקום.
כל צד קיבל "תמורה"
כשהתכנית אושרה, והשימושים והזכויות הוגדרו, כל צד קיבל את "התמורה" שלו: המנהל קיבל את התשלום עבור המכרז, הוועדה המחוזית נפתרה מהלחצים שהופעלו עליה, רשות העתיקות, שאחראית על אתר ארכיאולוגי בשטח האמור, קיבלה הבטחה לליווי צמוד של הפרויקט ורשות הטבע והגנים קיבלה התחייבות שהיזם יפתח גם את השטחים הסמוכים המוגדרים כ"גן לאומי" ונמצאים באחריותה.
מה למדים מכך: שגם גופים כמו רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים, רשויות ממשלתיות שהאינטרס היחידי שלהם מעוגן ומוגן על פי חוק, לא עצרו את התכנית משום שיהנו מפירותיה.
לצערי, המודעות החברתית והסביבתית הגבוהה שמגלה הציבור הישראלי לעקרון השמירה על המרחב הציבורי פתוח ונגיש לא חילחלה לרמת מקבלי ההחלטות ובראשם מוסדות התכנון. ניתן לקוות שהיום, אישור לתכנית הרסנית מעין זו לא היה עובר בקלות או אף לא ניתן כלל. הבעיה היא שאין הדבר נכון לכל הגופים אלא תלוי בהרכב הוועדות המחוזיות ובאחראים ברשויות האחרות.
לפנייה לכתב/ת 
